בעבר הייתי בטוח שהכלי שלי רק מספק לי תחבורה, אבל עם הזמן הבנתי שזו יותר מערכת יחסים מאשר סתם רכב. זכיתי להחזיק במכונית קלאסית - פיאט 850 משנת 1970, שקניתי במשק חקלאי מהכנסת היישוב המושבי. כשישבתי בפעם הראשונה בצריף קטן ליד המכונית, הרגשתי כאילו אני מתחיל פרויקט חדש של חיים.
מה שמשך אותי לפיאט הזו היה הצבע האדום העמוק שלה וריח המתכת והעץ ישן שהתפשט ממנה. אבל כשתכננתי לנסוע בכבישים הפתוחים של ישראל, גיליתי שיש הרבה יותר מתקלות פשוטות בדרך - יש אמוציות ומסורת שמתחברות לכל תיקון.
הבוקר בו החלטתי להחליף את השמן ואולי גם לבדוק את הסדים היה יום גשום במיוחד. כשהגעתי למוסך הקטן עם אורות מעומעמים וצמיגים ישנים בערימות מסביב, חשבתי שאני הולך לשעתיים בלבד של עבודה קטנה. לא ידעתי עד כמה זה יהיה משמעותי עבורי.
האיש שעמד שם היה מוסכניק מבוגר בשם דוד, שנראה כאילו הוא חי בתוך עולם אחר - אחד שבו המכוניות הן יצירות אמנות ולא רק כלי רכב. במהלך העבודה על הפיאט הוא התחיל לחלוק איתי סיפורים מנתיבי חייהם של רכבים שונים שעברו דרך ידיו לאורך השנים. כל תקלה שהוא פתר הייתה כמו סיפור שנפתח מחדש - גלגלים שהחליפו בעלים פעמים רבות אך תמיד נשמרו באהבה ובחן.
עד שסיימנו את התהליך ההוא - החלפת שמן וניקוי קרבורטור - הרגשתי שלא רק שפיתחתי קשר עם המכונית שלי אלא גם עם דוד וכשאמר לי בסיום “אל תשכח להסתכל על הדברים הקטנים”, הבנתי שזה משתף בהרבה מעבר לתקן טכני.
אז אם אתם חושבים לחזור אחורה בזמן ולחוות את הטיפול במכונניות קלאסיות שלכם, זכרו: זה לא הכל על כלי הרכב עצמם - אלא על המסע האנושי סביבם. תמצאו לכם נותן שירות שבאמת אוהב את מה שהוא עושה ותזכו לרגעים בלתי נשכחים עשויים ברזל ופלדה כמו גם בשיחה טובה וחוויות מרגשות שחוברות אל העולם שלנו.
אגיד לכם טיפ: תמיד בעבודה הזו כדאי להביא עימכם בורקס או משהו מתוק לסיים איתו את היום החמים במוסך!