לפני כמה חודשים, החלטתי לקחת סיכון ולצאת לסדנת מוזיקה ואומניות. הייתי מרגיש תקוע בשגרה הרגילה שלי, מבלה שעות מול המסך בעבודה שלא ממש נגעה בליבי. כשהגעתי למקום, קיבלה אותי אווירה חמה ומזמינה. אנשים מכל הגילאים התאספו שם, כל אחד עם חלומות ותשוקות שונות; חלקם היו מוסיקאים מקצועיים בעוד אחרים רצו לגעת במשהו חדש.
במרכז הסדנה ישב פסנתר ענק שמשך אותי כמו מגנט. לא יכולתי להתעלם מהצלילים שהתרוצצו באוויר - צחוק כנה מהמוזיקה שרבים יצרו יחדיו. הנחיה הייתה מלאה בניסיון והקדשת לבבות לעשייה - כל שיחה הייתה מלאת השראה וכנות.
ביום השני של הסדנה עמדתי על הבמה הקטנה עם עוד כמה משתתפים, ופתאום הרגשתי שאני בתהליך מוגן ובטוח לחלוטין. היה פתאום ברור לי שהמוזיקה היא לא רק צלילים אלא גם דרך לבטא רגשות שאי אפשר תמיד לומר במילים. באותו רגע למדתי לקבל את עצמי ואת החולשות שלי - זה היה מפגש אמיתי בין הלב לפשטות האמנותית.
התחלנו ליצור קומפוזיציות משותפות: כל אחד הביא משהו מהבית שלו - זכרונות, תחושות ומשאלות לחיים מכאן ואילך. כשניגנתי יצירה מקורית שלי מול חברי הקבוצה והרגשתי איך המילים מתחברות למנגינה באופן קסום, זה היה כאילו אני מביאה את עצמי בכל עוצמת החזון הפנימי שלי לתוך העולם החיצוני.
אם אתם מתלבטים האם להצטרף לסדנא דומה או אפילו לשיר בחוג קרוב לבית שלכם - תעשו זאת! זה לא רק עניין של למידת טכניקות חדשות אלא מסע פנימי שמוביל לחשיפה עצמית ולעיצוב מחדש של היחס שלנו לגבי האומנויות שבנו ובסביבה שלנו.
ומה יותר טוב מלהרגיש שאנחנו חלק מקהילה, שעושים משהו ביחד? אולי זו הדרך הכי טובה למצוא אמת בתוך הכאוס של החיים המודרניים שאנחנו שחוקים מהם לפעמים.
בהצלחה לכל מי שיעשה את הצעד הזה!