אתמול ישבתי במטבח של סבתא שלי, כמו שאני עושה כמעט כל יום שישי. ריח התבשילים המוכרים שצפו באוויר יחף ממני את כל מיני זיכרונות ילדות - איך הייתי עומד על כיסא קטן ליד השיש, מפריע לה עם השאלות שלי ומבקש ללטף את הסטייקים שהיא הכינה. היו ימים שהיו לי יותר שאלות מתשובות, אבל אחד הדברים המרכזיים שזכורים לי זה כמה סבתא קיבלה את הזמן כדי להסביר לי.
הפעם היא הכינה חמין. למודה כמוני שבדרך כלל מתיישבת אחרי מתקפת אוכל מהירה עם חברים או משפחה, היה מדהים לראות אותה משקיעה את הנשמה בכל פרט קטן - החל מירקות ששואבים מהם טעמים ועד לתבלינים המדויקים שקפצו להם יחד בסיר כמו חברים טובים.
"חשוב להשתמש בחומרים טריים," היא אמרה בזמן שחתכה גזר ושום. "זה מה שנותן לכל מנה ניסיון חיים." אני נזכרתי בתובנה הזו גם בעבודת החיים שלי - קשה להרגיש חיים כשאתה משתמש בישות יומיומית רק כמספיק אלא לא כמשמעותית.
בסוף החמין היה מוכן, והעונג הראשון נגע בלב: לפתוח את המכסה ולראות את האדים עולים מתוך הסיר כמו ילדים משחקים ביום שמש. ואז הגיע הרגע להתיישב לשולחן סביב המשפחה שלנו - ההרגשה הזאת הייתה כאילו כל רגע שעברנו גרם לנו להיות קרובים הרבה יותר.
אם אתם רוצים לגרום לארוחה שלכם להיות מיוחדת באמת, אני ממליץ לכם להשקיע קצת ברכיבים שאתם מכניסים אל הצלחת. תנו לעצמכם ולעושים איתכם באוכל לצלול לעולם הזה של טעמים וזיכרונות שלא נגמרים, ולאורך הדרך - צברו חוויות שלא תשכחו זמן רב אחרי הניקוי של הכלים.
אז בפעם הבאה שאתם מבשלים משהו בבית - זכרו לקחת לעצמכם רגע לבחון מה אתם עושים ולהתחבר לזה אישית. כי אוכל הוא ממש לא רק אוכל; הוא מסע חוויתי שאנחנו הולכים בו ביחד עם הקולות והסיפורים שסביבנו.