לפני כמה חודשים החלטתי שהגיע הזמן להכניס קצת צבע לחיים שלי, והחלטתי לקחת על עצמי פרויקט נגרות. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה עמדתי מול לוח עץ גולמי במוסך של חבר שלי. זה היה לוח פשוט, אבל בעיני הוא היה יצירת אמנות פוטנציאלית. התחלתי לדמיין בדיוק מה אני רוצה לעשות איתו - שידה קטנה לפינת הקריאה שלי.
ביום הראשון לעבודה הייתי עם חיוך טיפשי על פניי, אבל אחרי שעה או שתיים הבנתי: הרבה יותר קשה ממה שחשבתי! כל נגיעה עם המסור הייתה כמו להביא ילד קטן למדריך סקי; יש המון דברים ללמוד בדרך, וכל טעות מחייבת אותך להתחיל מחדש.
לאחר שמרוב תסכול כמעט ויתרתי על הפרויקט, פתאום מצאתי את עצמי מתמקד בפרטים הקטנים - איך החיבור בין שני לוחות צריך להיות מדויק? איך מניחים לקשיים לצאת מתוך הלב שלנו במקום מרחב העבודה? התחלתי להבין שזה לא רק הולך להיות רהיט יפה בסוף; החוויה הזו מקבלת משמעות כשאתה מתחבר עם עצמך ועם האומנות שבמרכז.
באמצע עבודת השפכטל והצביעה מצאתי רגעים שאפשר לעצור ולהעריך אותם: הריח של העץ החדיש בזמן השייפינג, הצלילים של הכלים העוברים ביניהם ועוד יותר - התחושה הזאת שהתוצאה הסופית תהיה ייחודית לגמרי. וכשהשידה סוף סוף הייתה מוכנה וישבה בחיק הבית שלי, היא לא רק סיפקה שטח אחסון נוסף; היא נהייתה לסמל מגניב לכל המאמצים שהיו כרוכים בזה ובכל התהליך שעברנו ביחד.
אז אם אתם חושבים על להיכנס לעולם הנגרות - אל תפחדו מן ההתחלות הקשות. הם חלק מהקסם וגם קלישאות ממשיות בסופו של דבר: הדרך חשובה לא פחות מהמטרה. ועד שאתם שם בפינה שלכם עם כלי עבודה ביד ואת החזון שלכם בלב - תזכרו שהרגע הזה הוא בדיוק מה שיעשה לכם טוב לנשמה.