כשהייתי ילד, אחד מהזיכרונות החזקים ביותר שלי קשור למטבח של סבתא. כל סוף שבוע, כשהיא הייתה מזמינה אותנו לארוחת שישי, הבית היה מתמלא בניחוחות שגרמו ללב שלי לפעום בחוזקה. אני זוכר את הריחות של התבשילים שהיו מבשלים יחד עם אהבה אינסופית - חמין עם תפו”א ורסק עגבניות שמתבשל שעות ארוכות, ומידי פעם היא הייתה ממציאה עוד טעם חדש.
אך מה שנחרת בזיכרוני יותר מכל היו השיחות שלנו במטבח. בזמן שסבתא הייתה קוצצת ירקות ועושה קסמים עם התבלינים שלה, אנחנו היינו יושבים וקוראים לה שאלות על החיים. זה היה הזמן שבו למדתי ממנה שיעורים שלא ניתן ללמוד בבית הספר. היא סיפרה לי איך כישרון הוא חשוב, אבל הרבה יותר מזה - המדד האמיתי הוא הלב שאתה שם בכל מנה.
יום אחד החלטתי לנסות לשחזר את אחד מתבשיליה המפורסמים - אורז עם פירות יבשים ואגוזים. לקחתי את המתכון שהיה כתוב על פתק קטן שהיא כתבה לי בעבר והתחלתי לעבוד. אך פתאום הבנתי שאין לי כמה מרכיבים קריטיים כמו תמרים וצלפים ולא יכולתי לספק בדיוק את מה שסבתא הכינה.
באותו רגע נזכרתי במה שהיא תמיד אמרה: “אל תפחד לשנות ולהתאים”. אז החלפתי את התמרים בכמה משמשים קצוצים והוספתי אגסים לקינוח במקום האגוזים המסורתיים. התוצאה הייתה מדהימה! גם אם זה לא יצא בדיוק כמו שלה, היה בזה משהו חדש ושונה - שזה בעצם הסיפור של כל מתכון שאנחנו עושים בעצמנו.
אז בטיפ שלי אליכם: אל תהססו לקחת מתכון מוכר ולהוסיף לו טאץ' אישי שלכם. זה לא רק יוצר טעמים חדשים אלא גם מחזק קשר בין הדורות - קוקיות פורחות כאשר לבבות נפגשים במטבח.
אני טוען שגם כשאין לנו הכל וגם כשאנחנו מפחדים לטעות - זו הדרך בה אנחנו באמת יוצרים משהו מיוחד ופשוט אנושי בכל ביס ובכל מנה שאנחנו מכינים לעצמנו ולאהובים שלנו.