כשהייתי ילד, אחד הזיכרונות החזקים ביותר שלי קשור למטבח של סבתא. בסופי שבוע, כשסבתא הייתה מזמינה אותנו לארוחת שישי, הבית היה מתמלא בניחוחות שהפכו את הלב שלי למלא התרגשות. אני זוכר את ריחות התבשילים שהיו מבושלים באהבה אינסופית, כמו חמין עם תפו'א ורסק עגבניות שהתבשל שעות רבות. מדי פעם, סבתא הייתה ממציאה טעמים חדשים.
מה שנחרת בזיכרוני היו השיחות שלנו במטבח. בזמן שסבתא קצצה ירקות והשתמשה בתבלינים שלה, אני שאלתי שאלות על החיים. זה היה הזמן שבו למדתי ממנה שיעורים שאין להם תחליף. היא תמיד אמרה שכישרון חשוב, אבל מה שחשוב יותר זה הלב שאתה שם בכל מנה.
יום אחד ניסיתי לשחזר אחד מתבשיליה המפורסמים - אורז עם פירות יבשים ואגוזים. לקחתי את המתכון שכתבה לי על פתק, אך פתאום הבנתי שאין לי כמה מרכיבים קריטיים כמו תמרים וצלפים. נזכרתי במה שהיא תמיד אמרה: "אל תפחד לשנות ולהתאים". החלפתי את התמרים במשמשים קצוצים והוספתי אגסים לקינוח. התוצאה הייתה מדהימה! גם אם זה לא היה בדיוק כמו שלה, היה בזה משהו חדש ושונה - וזה הסיפור של כל מתכון.
הטיפ שלי אליכם: אל תהססו לקחת מתכון מוכר ולהוסיף לו טאץ' אישי. זה יוצר טעמים חדשים ומחזק קשרים בין דורות - קולינריה שפורחת כשלבבות נפגשים במטבח. גם כשאין הכל וגם כשמפחדים לטעות, זו הדרך ליצור משהו מיוחד ואנושי בכל ביס.
