בימים הראשונים שלי כמורה, הגעתי לבית הספר עם כל כך הרבה תקוות ודימויים רומנטיים על המקצוע הזה. תמיד חלמתי ללמד, להשפיע ולעזור לילדים לגדול ולהתפתח. אך ככל שעבר הזמן, הבנתי שהמציאות היא מורכבת בהרבה.
אחת התלמידות שלי, עדי, הייתה ילדה מקסימה אבל מאוד מבולבלת. היא נראתה כאילו היא חיה בשני עולמות - בבית הייתה הילדה השקטה והבודדת ובבית הספר היא ניסתה להראות כלפי חוץ שהיא חזקה ובלתי נגישה. לא פעם בכיתות שלנו ראיתי איך המילים שלה מתמסמסות כשמישהו היה פונה אליה.
יום אחד החלטתי לקחת אותה לשיחה אישית. אחרי כמה דקות של שיחה פתוחה וכנה, עדי סיפרה לי על הקשיים שהיא נתקלת בהם בבית: ההורים שלה היו עסוקים בבניית קריירות ולא תמיד יכלו להיות שם בשבילה. ברגעים האלה הרגשתי שהתפקיד שלי אינו רק ללמד מתמטיקה או עברית, אלא גם להיות שם בשבילה - להקשיב ולאפשר לה לבטא את עצמה.
מאותו יום ואילך אני מנסה בכל דרך לגשת לכל תלמיד ותלמידה בצורה הכי אנושית שאני יכול. אני למדתי שעלינו לעודד את הילדים להביא את עצמם בעוצמה ולא לפחד לחשוף את הפ vulnerabilites שלהם. כי בסופו של דבר, החינוך הוא לא רק ידע אקדמי - הוא גם התמודדות עם העולם שמסביב וצמיחה אישית.
אם יש לי טיפ עבור מי שחולם להיות מורה או עובד במוסדות חינוך - זה להבין שהקשר האישי עם התלמידים הוא הקסם האמיתי של המקצוע הזה. תנו להם מקום לבטא רגשות ולשאול שאלות - אפשר לפתוח דלת למקום שבו הם מרגישים בטוחים וחזקים להתמודד עם מה שבחוץ.
בסופו של יום, אנחנו לא רק מלמדים אותם דברים חדשים; אנחנו בונים יחד קשרים שנשארים לכל החיים ואת הכוח ששינוי אמיתי מגיע מתוך אהבה והקשבה אמיצה.