לפני כמה חודשים, אחרי שנים של חיים פעילים ופרויקטים שהגשמתי, מצאתי את עצמי מתמודד עם פציעה שהשפיעה על כל תחום בחיי. כאילו קרן האור שבערה בי התעמעמה - הכאב שגרם לי להרגיש אזוק וללא יכולת לנוע כמו שתמיד הייתי רגיל.
נאלצתי לפנות למטפל בפיזיותרפיה. בהתחלה, היו לי הרבה חששות - האם זה יעזור? האם אני אקח צעד אחורה במקום קדימה? אך ככל שפיתחתי מערכת יחסים עם הפיזיותרפיסט שלי, כך הבנתי שזה לא רק טיפול בכאב הפיזי אלא גם מסע פנימי.
זוכר איך בשיחה הראשונה שלנו הוא הסביר לי עד כמה הגוף והנפש קשורים אחד לשני? המשפט הזה נשאר איתי. במהלך הטיפולים הוא לימד אותי טכניקות שונות לחיזוק השרירים ולעבודה על גמישות, אבל מה שהכי השפיע היה הנכונות שלו להקשיב לי באמת - לבעיות ולחששות שלי.
אני זוכר שאני הגיעו לטיפול באווירה קשה ומיואשת לאחר יום ארוך בעבודה - הייתה בוודאות לא טובה לגבי הליך ההחלמה שלי. אבל בסוף כל מפגש ככה הרגשתי יותר קליל ועם עוד טיפת תקווה בלב. יום אחד אפילו הזכרתי לו שאני רוצה לחזור לכל הדברים שאהבתי לעשות: לרכב על אופניים בטבע או לצאת לטיולי הליכה עם המשפחה.
אז הוא אמר משהו פשוט אבל מרגיש מאוד: "זה ייקח זמן וזה יבוא בצעדים קטנים". והרי זו התובנה - החיים הם בעצם רצף של צעדים קטנים! לאורך הדרך התחברתי לדברים שמעולם לא חשבתי שאתפת בקלות - להיות סבלני לעצמי ולהרגיש חיבור לגוף ולאפשר לו להתאושש בקצב שלו.
אם יש משהו שלמדתי מהממצאים הקטנים האלה שנעשו אפשריים через טיפול פסיכולוגי-גופני גם יחד זה שמותר לקחת רגע לעצמנו להבין איפה אנחנו נמצאים ובאיזו מידה התקדמנו - לפעמים היא הצלחה לחלוטין יכולה להיות פשוט היכולת לקום ממיטה ביום קשה.
הרבה אנשים פוחדים ללכת לפיזיותרפיה כי הם חושבים שזה יכול להזיק או יהיה כואב מדי; אני מבקש לספר לכם שאם תפתחו לבכם ותגיעו מוכנים למסע הזה תוכלו לגלות עוצמות שלא ידעתם שיש בכם. כולנו נעים דרך מכשולים בחיים ואנחנו צריכים לזכור שלפעמים הדבר הראשון שאנחנו צריכים כדי להתגבר עליהן זו אהבה ואמונה בעצמנו ובעזרה שניתן לקבל מאחרים.