לפני כמה חודשים מצאתי את עצמי ישובה לבד באחת מהסדנאות השונות של בית האמנים בעירי. נשאבתי לשם מתוך סקרנות, אבל גם כדי לברוח קצת מהשגרה היומית שלי שהייתה די עמוסה ולפעמים מדכאת. הסדנה הייתה סדנת ציור בצבעי מים, ואני לא אמן ולא צייר - אני רק אחת שאוהבת להתנסות וללמוד דברים חדשים.
כשהתחלתי לצייר, הרגשתי כמו ילדה שוב. היישר מחדר המלא בצבעים ושחור בלבן, לחיי התגנב חיוך בלתי רצוני על פיקת שלי. המברשת החדשה בידי בגודל הנכון חילקה צבע בכל הכיוונים והכל היה כל כך חופשי! כשציירתי לראשונה צורת עץ פשוטה עם גזע דק ועלים ירוקים רכים, לא ידעתי אם זה ייצא יפה או ממש מכוער. אבל אז, בלי לשים לב, התרחקו ממני כל הדאגות הקטנות של היום יום.
בשעתיים שבהן הייתי בסדנה הזו", התחיל קסם - גיליתי איך אמנות יכולה להיות תרפיה נפשית ומקום להפיג מתחים וחרדות. הגשמתי את הקווים ונלחמתי עם הצבעים כאילו הם חברים שלי שנאבקים יחד בשגרת החיים המסובכת.
לא יכולנו שלא להקשיב למוזיקה שהושמעה ברקע - היא נתנה תוספת נאה לרגע וריחפה לנו במחשבות כמעין מוטיבציה נוספת לנוע ולהרגיש יותר חופשיים עם מברשותינו ועפרונותינו. החיבור בין הצלילים לבין שפע האפשרויות שעמדו בפנינו העניק לי תחושת פריחות נדירה.
בלבולף ובזמן קצר למדנו חבורת משתפי פעולה לגלות בעצמנו דיאלוג - אנחנו לא רק יוצרים אלא גם מקבלים השראה אחד מהשנייה רוב הזמן; לכל אחד הייתה זווית אחרת לראות את העולם וזה היה מרגש!
ובסיומה של הסדנה החל פנינה לחלוק איתנו טיפ שהבנתי שהוא מאוד נכון: "אל תחשבו עד הסוף על ההצלחה או הכישלון של הציור שלכם. פשוט תהיו שם בתהליך". אז לקח לי זמן להבין שזה הרבה מעבר לציור עצמו - זו היתה באמת הזדמנות להתחבר לעצמי בצורה הכי צרופה שיש.
אם יש לכם אפשרות להצטרף לסדנא קרובה - אל תהססו! לפעמים הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות זה פשוט לתת לדמיון שלכם לפרוץ החוצה והלב שלכם לדבר ללא פחד בדרך ייחודית משלכם.