היום יצאנו סוף סוף לפארק השעשועים, והרגשתי כאילו חזרתי לכמה שנים אחורה, כשאני וילדותיי היינו מתמלאות בציפייה ובתשוקה לכל רכבת הרים וכל מגלשה. מאז עברו כמה שנים טובות, והן כבר גדלו, אבל הפעם היה לי חשוב להראות להן שוב את הקסם של המקומות האלה.
ברגע שדרכנו בשערי הפארק, ידיי עמדו בידי הבנות שלי-האחת בת 10 והשנייה בת 7. התפעמתי מהבעות הפנים שלהן כשתפסו את כל צבעי העולם סביבן: המוזיקה ששמעה ברקע, קולות הצחוק ואפילו הריחות המתוקים של סוכר על מקל ותחליף לשעועית עם פופקורן.
דבר אחד שממש חימם לי את הלב היה לראות אותן משתפות פעולה כל כך טוב. אבא-מאמן רגשני זה אני; כשהגענו לרכבת ההרים הגבוהה ביותר בפארק, הצעתי למישהו מהם להיות courageous (ואין צורך לומר מי התנדבה… כמובן שהגדולה). היא נטלה בידיה את היד של אחותה הקטנה והבטיחה לה שהיא לא תיפול ולא יקרה להם שום דבר רע.
וככה הן צנחו במורד המסלול בכוחות משולבים-I could barely watch! אבל אז נזכרתי שאני יכול להיות גאה גם בדרך שבה הן התמודדו עם פחדים קטנים וגם במה שנכון: הנתינה הזאת להימנע מהסחות דעת שמגיעות מתודעת הכישלון.
אז הנה טיפ קטן: אם אתם יוצאים לפארק שעשועים עם ילדים (וגם בלי), אל תשכחו לשאול אותם שאלות על פחדים ולתמוך בהם בכל רגע - זה הרבה יותר מעניין וחשוב מלצאת בזוועה מכל מכונה מפחידה. שימו לב איך הם מצליחים להתמודד ואיך הם מתפתחים תוך כדי המשחק וכמה רגעים איכותיים ולבביים אנחנו יכולים לחוות יחד.
יש משהו בלתי נשכח בחוויות האלו שגורם ללב שלנו להתמלא - בסוף היום רק אני יודע שיש כאן דברים שחייבים לחלוק איתם בעולם המעשי הזה שעל פני השטח נראה פשוט מאוד ומעצבן לפעמים.
נצלו כל הזדמנות לצאת מהרוטינה ולהעניק לילדים שלכם זיכרונות שילוו אותם לעד.