אני זוכרת את הרגע שבו החלטתי להגיע לפיזיותרפיה. הייתי אחרי ניתוח ברך, ממש לא בקטע טוב נפשית. כשחזרתי הביתה, הדבר הראשון שעולה במחשבות שלי היה כמה זמן אצטרך לעבור עד שאוכל להרגיש שוב כמו עצמי - וכמה קשה זה יהיה.
הגעתי למכון הפיזיותרפיה עם הרבה ספקות וחששות. אבל מהר מאוד הבנתי שהמקום הזה הוא לא סתם חדר עם מכשירים ורופאים. זה היה מקום שמלא באנשים שמבינים אותנו בצורה בלתי רגילה. כל אחד שם עבר משהו דומה - כאב, יכולת שנעלמת, חלום על חזרה לעשייה יומיומית.
השיאות הראשונות היו מדאיגות; כל תנועה כאבה והייתי סקפטית אם אני באמת יכולה לחזור למה שהייתי פעם. אבל אז הגיע המדריך שלי, בחור בשם יוסי - שהוא בעצם גם מבין וגם אדם שיש לו כישרון נדיר להפוך טיפול לכיף! הוא עשה כל תרגיל כמו משחק קטן - אפילו כשכאב לי, מצאתי את עצמי צוחקת ושוכחת מהקושי שבזה.
כשעברו השבועות, התחלתי להבין שסביב הכאב יש משהו יותר חשוב - האפשרות להרגיש מחדש את הגוף שלי ואת הגבולות שלו. גיליתי שאני לומדת בדיוק מי אני ומה אפשרויותיי מרחק של תנועה אחת או שתיים ממני. זה היה הרבה יותר מעיסוק גופני; זו היתה חקירה פנימית.
טיפ שאני רוצה לשתף: אל תפחדו לדבר על התחושות שלכם במהלך הטיפול - זה חלק מהמסע שלכם! השיתוף לבש בצורת עצה יכולה להפוך את החוויה כוללת להרבה יותר משמעותית ועמוקה.
נכון, היו ימים קשים שבהם רציתי פשוט להתייאש ולנטוש את הכל, אבל בניתי לעצמי עוגנים: חברים שליוו אותי בתהליך ואפילו קבוצת תמיכה קטנה שלא ידעה דבר על עולם הפיזיותרפיה לפני כן.
בסופו של דבר, הפיזיותרפיה הייתה עבורי הרבה מעבר לשיקום פיזי - היא הייתה עטיפה רכה לתהליכים שכל כך פחדתי מהם ובמקביל שיחררה בכוח מסרים עמוקים על ההתמודדות שלנו עם קשיים בחיים.
אז לכל מי שמתמודד כרגע עם טיפולים כאלה או אחרים - אתם בדרך למסע מרגש ומלא בהפתעות ותובנות ששוות לזהב!