לאחר שנים של התלבטויות, החלטתי שדי - אני חייבת להתחיל להתאמן. תמיד פחדתי מהרעיון של חדר כושר. המחשבה על אנשים שרק מסתכלים עליי בזמן שאני זזה לא הייתה נוחה לי בכלל. אבל אז הגיע הרגע שבו הבנתי שהחששות שלי אינם מעניינים כמו הרצון שלי לשנות משהו בחיים.
אז נכנסתי לחדר כושר המקומי שלי, ובכן… זה לא היה קל בהתחלה. כולם היו נראים כל כך מקצועיים, ואני בסך הכל ניסיתי להבין איך להפעיל את מכונת המשקל הזאת בלי שיפלו אותי מחוסר מנוסה. אחרי כמה דקות של הליכה מתסכלת בין מכונות אירובי ועשרות מראות שעוטפות אותי מכל צדדית, פגשתי אותה - יעל. היא עשתה ריצה קלה ונראתה כאילו היא רצה לאיזה מרוץ שמיני ביום שישי בבוקר.
יעל הבחינה בי בולגת בין הסטים והציעה לי עזרה. באותו רגע חייכה אליי בצורה שאמרה "אני הייתי שם". זו הייתה נקודת מפנה בשבילי; פתאום הבנתי שאני לא לבד במשחק הזה ושכולנו מתחילים מאותו מקום.
עם הזמן למדתי להקשיב לגוף שלי ולהבין מה נכון לי ולאחרים מסביבי. גיליתי שההתמחות בכוח ובסיבולת משתנה מאדם לאדם, ובעיקר צריך סבלנות ואמונה מסוימת כדי לראות תוצאות אמיתיות.
והכי חשוב? ההרגשה הסופית אחרי אימון - כשחוזרים הביתה עם תחושת ניצחון קלילה בלב ושרירים קצת צרודים (אבל בדרך טובה). גם אם המראה במראה עדיין לא מה שהיה בתקופת ההתעמלות בבית הספר, יש משהו מגביר חיים בקיום פסק זמן מיוחד לעצמך ולבריאות שלך.
כמו שכבר כתבתי כאן הרבה פעמים: כל אחד יכול למצוא את הדרך שלו עד שיוצא החוצה באמת - גם לחשוב קדימה וגם לדעת שאין חגיגות חדשות לפני שנעים בתנועה!
אז אם אתם חוששים כמו ששאלו אותי במהלך השבוע הראשון בצעד הראשון? תזכרו: כולנו היינו שם פעם! התחילו בצעד קטן והפכו אותו למציאות גדולה יותר עבורכם.