לפני כמה חודשים שמעתי על סדנת מוסיקה ואומניות שנשמעה כאילו נועדה בשבילי. תמיד אהבתי לשיר, אבל לא ממש העזתי לחשוף את עצמי בפני אחרים. הגעתי לסדנה עם חששות רבים, זיכרונות של הופעות כושלות בתור ילדה והרגשת חוסר ביטחון שהלכה איתי הרבה שנים.
כשהתחלנו לנגן יחד, משהו בלתי צפוי קרה. המקום התמלא בצלילים ובקולות שונים - כל אחד מאיתנו הביא משהו אחר, כמו פאזל צבעוני שהתאחד לתמונה אחת מושלמת. פתאום התחלתי להבין שבמוזיקה אין מקום לשיפוטיות - זו שפה שמחברת בין אנשים. אחרי כמה שיעורים מצאתי את עצמי שרה בקול רם מול כולם בלי לחשוב על השיפוט שלהם.
באחת הפעמים, מישהו מהקבוצה סיפר לנו על הדרך שבה הוא משתמש במוזיקה כדי להתמודד עם רגעים קשים בחיים שלו. זה נגע בי מאוד והזכיר לי איך גם אני הייתי מוצאת נחמה בשירים כשעברתי תקופות מורכבות. ברגע הזה הבנתי שהמוזיקה היא לא רק תחביב; היא כלי לרפואה נפשית ולביטוי עצמי.
טיפ קטן שלי: אם אתם חושבים להירשם לסדנה כזו - אל תהססו! חשוב להיות פתוחים ולתת לעצמכם את ההזדמנות לגלות צדדים חדשים באישיות שלכם ובמיוחד למצוא חברויות חדשות עם אנשים שחולקים את אותו האהבה למוזיקה.
עם הזמן הצלחתי להיות יותר עצמאי ובטוח בעצמי גם מחוץ לחדר החזרות וזה הכוח של אומניות - הן מקנות לנו יכולת לחבר בין החלומות שלנו למציאות היומיומית בצורה הכי טבעית שיש.
מאותו היום ועד עכשיו אני מתכוון להמשיך ליצור ולהפרות את הסביבה שלי דרך הצלילים שאני יוצר והאנשים שאני פוגש בדרך.