לפני שנה בערך, קרה לי משהו. זה היה יום רגיל, כמו כל יום אחר, כשבוקר אחד יצאתי מהבית ופתאום הרגשתי כאבים חזקים בברך. אני אף פעם לא הייתי אתלטית במיוחד, אבל תמיד אהבתי לטייל ולהרגיש חופשייה. עמדתי שם על המדרכה, והתחלתי לתהות אם זה הסוף של כל ההלך שלי לאורך השנים.
כשהגעתי לפיזיותרפיה בפעם הראשונה, הייתי מלאה בחששות. פחדתי שאולי כבר לא אעמוד על הרגליים כפי שהייתי רוצה. מהר מאוד גיליתי שהמטפלית הייתה גדולה ממני בהרבה מהבחינה הזו - היא לא רק הבינה את התחושות שלי אלא גם קללה לי להרגיש שאני מחוברת לגוף שלי מחדש.
כל מפגש איתה היווה מסע של גילוי מחדש - היא לימדה אותי איך לחזק את השרירים שסבלו אחרי שנים של הזנחה וגם איך לזהות מקרים שבהם הייתי נוטה להעמיס על עצמי יותר מדי. אחת התובנות העמוקות שלה הייתה: "לא חייבים לזרוק את הגוף למאבק; לפעמים צריך להבין אותו ולתמוך בו." וזה באמת גישה ששינתה עבורי הכל.
טיפ שתמיד עולה בי הוא לקחת רגע לעצור ולשאול את עצמנו: האם אנחנו משקיעים בגוף שלנו? ואם כן - כיצד? בין אם זה דרך מתיחות בבוקר או פשוט לתת לו מנוחה כשהוא דורש זאת, חשוב שאנחנו נהיה קשובים.
אני זוכרת איך התרשמתי מהמכונה הגדולה שהם השתמשו בה כדי לעזור לי לשפר את הגמישות בברך - זה היה כמו קסם בעיני לראות שיפור ממשי משבוע לשבוע. תהליך שבסופו באמת הכריח אותי לחפש בדרכים חדשות להתמודד עם הקשיים הפיזיים אבל גם הנפשיים שנוצרו סביב הכאב הזה.
בסופו של דבר לא מדובר רק בשיקום פיזי; זו למעשה הזדמנות לחשוב מחדש על הדרך שבה אנו מתייחסים לגופנו ובכך לדברים שמחייבים אותנו להשתנות מתוך בחירה ולא מתוך כפייה או פחד. כל אחד מאיתנו יכול למצוא כוחות פנימיים להתמודד עם הבעיות שלו בדרך שלו - אז אל תהססו לבקש עזרה כשצריך!
חלק מזה היה ללמוד לסלוח לעצמי על כך שלא מצליחה להיות מקורית בכל תחום - גם היכולת לקבל שאני כאן בתהליך ושזה בסדר להשקיע בעצמי יכול לעשות שינוי עצום בחיינו בכלל ובזמן הפיזיותרפי בפרט.