לפני כמה שבועות, התכנסנו כל המשפחה לארוחת ערב אצל סבתא חנה. כמו תמיד, האווירה הייתה מלאה ברגשות ובציפייה - בכל פעם שאני נכנס לבית שלה, אני מתמלא באותו ריח מדהים של אוכל ביתי שממלא את החלל. הסלטים הטריים היו מסודרים בשורות על השולחן, לצד קוסקוס עם נתחי בשר שעוד הייתה קליפה שומנית ובעלי טעם מרגש.
סבתא שלי תמיד אומרת שהאוכל הוא לא רק מה שאנחנו מכניסים לפה; הוא גם מה שאנחנו שמים בלב. וזו מהות האירוע בעצם - כולם יושבים ביחד, משתפים חוויות ותוכניות - הלחם והמלח של החיים שלנו מתערבבים ומתחברים.
בעיצומן של השיחות על כלום ועניינים חשובים פחות, הגיעה לשולחן שאלה ששואלת את עצמה כל משפחה ישראלית: "מה הבא בתור לשולחן?" הפעם זה היה תבשיל חדש שסבתא ניסתה בעקבות מתכון שראתה בטלוויזיה - להפתעתנו היה מדובר בקציצות קטשוק (כן כן) שנפלו ללבנות הקשקשים המפורסמות שלה! הכותרת שלה למנה? "אין דבר שלא אפשרי".
עכשיו אני משתף אותן במחשבה שהזכירה לי עד כמה אוכל יכול להיות גשר בין דור לדור, בין אנשים שונים ולמקום בו אנו מתחברים למציאות שלנו. הבנתי פתאום שהתבשילים תשמרו אותנו יחד עוד הרבה אחרי שסבתא כבר לא תהיה איתנו .
אם אתם רוצים להביא נגיעה אישית לתבשילים שלכם בבית - אל תהססו להוסיף משהו משלכם או לזכור איזה רגע מיוחד שקשור למנה שאתם מבשלים. מנה אחת יכולה להכיל עולם מלא וזיכרונות שישאירו חותם בלבבות.
אז אם יש לקהל בישראל איזושהי תובנה מהמקרה הזה - זה פשוט: שתפו את הרגעים הקטנים הללו עם האנשים סביבכם, כי בסופו של דבר הם הפכו לנו לעיקר בחיינו ואולי זה המסר הכי חשוב שאוכל יכול להעביר.
שתפו אותי בזיכרונותיכם ומשפעל לכם שולחן מלא! 🥗🫶
