אתמול, כשישבתי בסטודיו הקטן שלי, הרגשתי את האוויר מתמלא בריחות של עץ ולכה. השמש חדרה דרך החלון ונתנה לי השראה לסיים את הפרויקט שאני עובד עליו כבר כמה שבועות. זה היה שולחן קפה שהתחלתי לבנות עבור חבר טוב שלי לחתונה.
לפני כמה חודשים, הוא סיפר לי על החלום שלו לשבת עם המשפחה מסביב לשולחן יפה, ולכן החלטתי ליצור משהו מיוחד בשבילו - לא רק שולחן, אלא פריט אמנותי שיישא בתוכו זיכרונות ושיחות אינסופיות. בכל נגיעה בעץ, בכל חיבור בין החלקים השונים, הרגשתי כאילו אני מוסיף עוד שכבה של אהבה וחיבור.
אבל בואו נדבר שנייה על תהליך העבודה עצמו. לא הכל הלך חלק; היו רגעים שהעץ סירב להיכנע לחזונם והפינות לא התאימו בדיוק כמו שרציתי. אז במקום להתייאש או לזרוק את הכל לפח, לקחתי נשימה עמוקה וחשבתי: כל קושי מביא איתו הזדמנות ללמוד ולהשתפר.
טיפ קטן שלמדתי בדרך הוא להיות סבלני ולתכנן מראש כל פרט בפרויקט - אם יש לך רעיון מדויק לגבי איך אתה רוצה שהתוצר הסופי ייראה ותוך כדי עבודה תקשיב גם למה שהעץ "מספר" לך, יכול להיות שתמצא פתרונות יצירתיים שאין להם תחליף.
בסוף התהליך יצא שולחן שלא רק נראה מצוין אלא גם מכיל בתוך עצמו סיפור אהבה וברכות מחברים ומשפחה. כשהצעתי אותו לחבר שלי ביום חתונתו, ראיתי את העיניים שלו מתמלאות בהתרגשות ונראה כאילו גילינו יחד משהו חדש ומיוחד.
אז בפעם הבאה שאתם מתמודדים עם פרויקט נגרות שלכם - זכרו לרגע לעצור וליהנות מהדרך עצמה ומהיצור המרגש שאתם יוצרים בידיכם. זה הרבה מעבר לדברים חומריים; מדובר באמנות שמביאה אנשים יחד ובעבודת יד שמדברת בלבותיהם של אלו שעומדים במרחק נגיעה ממנה.