שבוע שעבר מצאתי את עצמי יושב בבית קפה קטן, עם מחשב נייד פתוח וערימת רישומים ששכבו על השולחן. הייתי במשימה: ליצור עיצוב לאפליקציה חדשה. כמו בכל תהליך יצירתי, הרגשתי לגמרי בתוך זה - הבעיות מתחברות מדי פעם לגורם אחד, הפתרונות זוממים ברקע ומזמינים אפשרויות חדשות.
אבל אז זה קרה. התיישבה לידי אישה קשישה עם ספר ואחזה בו כאילו הוא אוצר. היא התחילה לדבר איתי, שואלת מה אני עושה כאן ומה יש לי בתוכנה שלי. סיפרתי לה שאני מעצב אפליקציות ושאני מנסה להבין איך להפוך חוויה דיגיטלית למשהו אמיתי ומשמעותי עבור המשתמשים.
היא הסתכלה עליי בעיניים מלאות עניין והחלה לשתף אותי בסיפור שלה - בגיל 75 היא החליטה ללמוד לתפעל טלפון חכם לבד כי רצתה להיות בקשר עם הנכדים שלה בשיחות ווידאו. "ידעתי שזה עוזר להם לדעת שאני עדיין שם," היא אמרה. ואז היא הוסיפה משהו שהדליק לי נורה בראש: "מה שהיה הכי קשה זה למצוא את הכפתורים בפנים; אני יודעת איך ללחוץ אבל לא תמיד ברור לי מה כל דבר עושה."
בעצם, באותה נקודה הבנתי עד כמה אנחנו בתור אנשי מקצוע חייבים לחשוב על הדבר הזה - על הניסיון של המשתמש ועל איך הוא פוגש אותנו בעולם הדיגיטלי שלנו. הלקוח או המשתמש לא מתעסק רק בהיבטים הטכניים; הם רוצים לחפש קשר אנושי וחיבור.
אז החלטתי שזה הזמן לעשות שינוי בעבודה שלי ולהתמקד יותר בחוויית המשתמש עצמה ולא רק באסתטיקה של העיצוב. למדתי שכדאי להתעמק בצורת החשיבה של אנשים שונים ולנסות לדייק את הקונספטים שאני מביא לתוך תהליך העבודה שלי.
אם אתם designers צעירים או אפילו כאלה שמתחילים להבין את המושג הזה טוב יותר, הנה טיפ - אל תפסלו אף רעיון שנראה קטנוני או שאולי חשבתם שהוא שטותית קודם לכן. לפעמים מטאפורות פשוטות או חוויות יומיומיות יכולות להביא לניצוץ הגדול הבא שתעצבו.
כך שאפשר להיות גם המעצב וגם האדם שקובע חיבור בין הצורה לבין המסגרת שבו הדברים נוגעים בלבבות האנשים שבסביבתנו!