מאיפה להתחיל לספר על אהבתי לאפייה? זה כמו לקפוץ לתוך זיכרונות מתוקים שיש להם ריח של וניל וחמאה. לפני כמה ימים החלטתי לנסות להכין לחם כוסמת, וביומיים שאחרי שתהיתי אם אני אעשה את זה או לא, נזכרתי בשבועות שבהם עזרתי לסבתא שלי במטבח.
אני יכולה לראות אותה עדיין, עומדת ליד השולחן עם הבצק המתקפל והמשתחל בין ידיה. היא תמיד הייתה אומרת שהסוד לאפה טובה הוא להביא את הלב שלך בתוכה. היום כשאני מאפה בעצמי, אני מבינה בדיוק מה היא התכוונה אליו.
כשערב ירד ואני התחלתי לשלב את החומרים - קמח כוסמת, מים חמימים ושמרים - הרגשתי איך הגעגועים מציפים אותי. ביד אחת ערבבתי וביד השנייה סחבתי איתי זיכרונות מיום הולדת ששי שלי שבו סבתא הכינה קאפקייקס ורודים עם קצפת שיצבעו מחדש לתוך חלומות ילדות.
ובכן, בכניסתה של הלחם האפור אל התנור התחילה להשלים תמונה חמה ולבבית. הריחות מילאו כל פינה בבית וגרמו לי לחייך בעונג כשהשעה חלפה והלחם החל להתרומם בהדרגה.
באופן אישי, אני באמת מאמינה שכל אחד יכול לאפות ומה שמיוחד באפייה הוא היכולת שלנו לפתח סבלנות ולהרגיש שאנחנו יוצרים משהו ממש מתוך עצמנו. טיפ שלי - אם אתם רוצים שהתוצרים שלכם יהיו טעימים ומוצלחים, השקיעו באיכות חומרי הגלם: קמח טוב וזמן יקדשו לכם תוצאה משובחת.
בסופו של יום יש משהו קסום בכוח של הבצק המרוכז הזה להחזיר אותנו לרגעים פשוטים אך משמעותיים בחיינו. אז בפעם הבאה שאתם נכנסים למטבח כדי להתנסות באפייה חדשה או שוברת שגרה - זכרו לקחת איתכם גם קצת מהלב שלכם פנימה!
