לאחרונה החלטתי לאפשר לבת שלי, שירה, לגלות את העולמות הקטנים שמסתתרים בחוגים השונים. באמת שלא חשבתי שהמשימה הזו תהיה כל כך מרגשת בשבילי כמו שהיא הייתה בשבילה.
התחלנו עם חוג חברתי לציור. אני זוכרת את הפעם הראשונה ששירה נכנסה למקום - עיניים גדולות ומלאות סקרנות, וכל מה שהיא ראתה היו המון ציורים צבעוניים ממסיבת בדיוק בעבודות יד גם של ילדים שנמצאים שם. היא לגמרי נשאבה לתוך היקום הזה. אחרי שעה יצאנו משם עם מסמך פרטי שלה - ציור פשוט שבו היא יצרה דמויות מצוירות שמייצגות אותנו במשפחה - אבא, אמא ואחות קטנה.
יחד עם הציור חזרו לי כמה תובנות על כישרונות וכיצד הם מתפתחים בצורה טבעית כשנותנים להם מקום. הילדים שלנו יודעים יותר ממה שאנחנו חושבים, והכי חשוב - הם אוהבים לחקור ולנסות דברים חדשים בלי פחד מהכישלון.
בימים שאחרי, שירה התחילה להתעניין גם בחוג לריקוד ואומניות לחימה. בניגוד להשפעת הציור שהיה רגוע ויצירתי, הריקוד נתן לה ביטוי אחר לחלוטין - גוף זז בקצב מוזיקה ותנועות שלא יודעות גבולות. באחד האימונים היא חזרה הביתה וסיפרה לי בקול מלא התלהבות איך חוויותיה מהשיעור העלו לה תחושות שונות ומרגשות על עצמה ועל העולם סביב.
אז קיבלתי רעיון קטן שיהפוך אולי לעשייה גדולה - למה לא לתת לכל ילד ללמוד יותר מתחום אחד? יש משהו נהדר בכך שהם יכולים להתנסות בדברים שונים וליצור את מי שהם באמת בדרך שאין לה גבולות; זה המקום שבו תהליכים אישיים יכולים לצמוח ולהתפתח.
ואני מזמינה את כולכם לחשוב על החוגים שאתם בוחרים לילדים שלכם ולא לפחד לנסות לספק להם מגוון רחב של אפשרויות בנוגע לזהותם ושילוב הכישרונות שלהם בעולם הזה. כי בסופו של יום זו דרך נפלאה להתחבר אליהם באופן חדש ובוגר יותר, וגם לקבוע לעצמכם אבן דרך כדי להבין אותם טוב יותר.
