זה קיץ 2005, ואני עוד ילד שעושה את צעדיו הראשונים במטבח. במשך שנים ישבתי לצפות באמא שלי מכינה לחמים מדהימים, והיום החלטתי שזה הזמן לקחת את המושכות לידיים שלי. ידעתי שאני רוצה לנסות לעשות את הלחם שאמא תמיד הכינה - זה עם הקשה הנפלאה והבפנים הרך, שממולא בחום ובאהבה.
עמדתי שם מול השיש, כל החומרים לפניי. הקמח היה לבן כמו חלומותיי על מטעמים עתידיים, והשמרים נשמעו לי כמו סוד שהעולם מחזיק רק לעצמו. ניסיתי לעקוב אחרי המתכון שלה מהזיכרון, אבל במהלך הערב נחרתו בדרכי טעויות קטנות: הוספתי מים יותר מדי ולחץ בעוצמה על הבצק כאילו אני מתאמן על אגרוף.
בסופו של דבר, יצא לי משהו… לא יודע אם ממש מזכיר לחם, אבל כנראה שגם הוא עבר מסע משלו. ריח של בצק נאפה התפשט בבית ומשך אותי למקום שבו האוכל נפגש עם אהבה וכישלונות; מצחוק עצמי כמעט בכיתי כשהייתי צריך לפרוץ את הקרום שנוצר מעל הלחם שלא באמת תפס מקום בתנור.
אבל הכיף האמיתי היה להרגיש איך פיני השכן ממתין בסבלנות בדלת שלנו ורוצה לטעום מכל מה שאני יוצר. העיניים שלו נדלקו כשהוא לקח ביס קטן ולא האמין למה שהוא טועם כשערכתי לו חגיגה אמיתית ממה שיצרתי ברגעים אלו.
תוך כדי תהליך ההכנה הבנתי שכל כישלון או חוסר הצלחה הוא למעשה שיעור שנשאר איתנו לנצח - זה אומנם לא היה הלחם המושלם שסימל הרבה עבורי אך זו הייתה הדרך שלי להתחבר לגלריה רחבה של רגשות ותחושות שהלחם הזה יכול להעביר.
כך גיליתי שמה שבאמת חשוב הוא לא רק הטעם אלא גם החוויה; חוויות קלות ומאתגרות שמעצבות אותנו כחברים טובים ואנשים טובים יותר בסוף היום. אז אם אתם רוצים לספר סיפור חדש דרך מאפים שלכם- אל תפחדו לטעות!
קייטרינג משפחתיים לחיבור בין הדורות מתחילים בכל פעם מחדש... ומה? פשוט להכין מעט מלח וזמן ואולי גם חבר שיהיה שם לצידכם! 🍞❤️