כמה שאני אוהב את החנות הקטנה בשכונה שלנו! היא לא רק מקום לקנות בו מצרכים, אלא ממש כמו בית שני. הייתי שם אצלהן אפילו באירועים משפחתיים מאוד חשובים - להתרגש ולהרגיש חלק מהקהילה.
אתמול נכנסתי לשם אחרי יום ארוך בעבודה. הדלת צלצלה עם הכניסה, וריח האוכל שהשתחרר ממאחורי הדלפק הזכיר לי את הבית של סבתא. מאחור עמדו רונית ושמעון, בעלי החנות, תמיד מחייכים ומזמינים אותך לדבר גם אם אתה רק רוצה לקנות כמה ביצים וחלב. שמעון, עם המבטא הצפון אפריקאי שלו והסיפורים על ימי עבר בארץ ישראל, הוא נושא מיטען של זכרונות שאי אפשר למצוא ברשתות הגדולות.
מה שעוד יותר מרגש זה כשאני ממתין לתורי בתור - הבחורה המבוגרת שעומדת לפניי כבר שנים קונה תמיד אותו דבר: לחם שחור וגבינה בולגרית. אני תוהה אם מדובר בשבועות שהיא שומרת על אותם הטעמים או שפשוט כך רגילים אנחנו להתנהל בחיי היומיום שלנו? ואם נותנים את המספר טלפון ללקוח שנותן לך חתיכת פשטידה לפי מתכון משפחתי שהוא שמר בסוד שנים רבות?
לפני שיצאתי, ביקשתי משמעון רעיון לסלט שקל להכין. "קח טיפה מהמלפפונים האלה", הוא אמר לי תוך כדי שיעשה רוטב לימון ועשבי תיבול טריים ששמרו עבורי במיוחד בצד ללא כוונה למכור בכמויות גדולות-כי פשוט יודעים מי הלקוחות הקבועים ומה הם אוהבים.
כשיצאתי עם השקית ביד ובטן ריקה מהמחשבות על צפירה ואיך לכוון בין כל הפעילויות ביום הבא שלי - פתאום הבנתי שלפעמים דווקא המקומות הפשוטים ביותר יכולים לתת לנו הרבה מעבר למה שאנחנו מחפשים שנערכות מלחמות יומיומיות בלחצים שלנו.
אז טיפ קטן לזמן שלכם בחנויות מכולת: אל תהססו לדבר עם האנשים שם - זה יכול לשדרג לכם רגע ואת כל היום!