כשהבן שלי, יואב, היה בן ארבע, הייתי שומעת אותו מתלהב לספר לי על כל מיני דברים שהוא ראה בחוץ. "אמא, יש גינה עם פרפרים צבעוניים!" או "העץ פה הוא הכי גבוה בעולם!". אז החלטתי לקחת אותו לחוג ציור בקהילה שלנו. חשבתי שזה יכול להיות פתרון נהדר לשחרר את הדמיון שלו ולהתבטא יצירתית.
בהתחלה היו לו קצת חששות. הוא תמיד היה ילד ביישן ומופנם, ולפעמים אני תוהה אם משהו בי דוחף אותו יותר מדי. אבל כשנכנסנו לחוג והמרצה קיבלה אותנו בחום ובחיוך רחב, ראיתי את עיניו נוצצות למראה הצבעים והציוד המפתיע שהמתין שם.
לאט לאט יואב התחיל לעבור שינוי קטן, ואיתו גם אני. הוא צוייר וצביעת האקספרסיבית שלו התפתחה במקביל לדימוי העצמי שלו. בכל שבוע היינו חוזרים הביתה בעבודות חדשות - לפעמים זו הייתה תמונה של פרפר שהיה מצייר באיזה עולם פנטסטי שצייר בלבו; לפעמים רק מסיבת אבני צבע על נייר לבן.
דבר שלא צפיתי קרה: פתאום גם החברים בכיתה התחילו להתייחס אליו אחרת. הילדים שמו לב לעבודות המיוחדות שלו ולאט לאט כולל אותי בתהליך החברתי שלו. חוג הציור הפך להיות מקום מפלט עבורו. זה לימד אותי דבר חשוב: חוגים הם לא סתם פעילות נוספת ביומן אלא הזדמנות אדירה להכיר ילדים נוספים ולפתח כישורים חברתיים ורגשיים.
אם אתם שוקלים לרשום את הילדים שלכם לחוג כזה או אחר - אל תחכו! אפילו אם זה נראה לכם כמו עוד משימה בשגרת היום-יום שלהם, זה יכול לשנות להם לגמרי את החיים ולהעניק להם מיומנויות חדשות שיכולות ללוות אותם לאורך השנים.
זכרו - הגדולה שבחוויות מגיעה בצורות שונות ולא תמיד אנחנו יכולים לדעת מראש מהיטיב לצמיחה של הילד שלנו עד שניתן להם פשוט לחקור ולעוף על כנפי הדמיון שלהם!