שבוע שעבר, אחרי כמה חודשים של התלבטויות, החלטתי להירשם לסדנת מוסיקה מקומית. האמת היא שתמיד היה לי חלום קטן לנגן על כלי נגינה, אבל פחדתי להיכשל או אולי לא להיות מספיק טוב. בכל זאת, מה כבר יכול לצאת מזה?
כשהגעתי לסדנה ביום הראשון, הרגשתי כמו הילד הקטן שנכנס לעולם חדש ומופלא. המקום היה מלא בצבעים וצלילים - אנשים שונים בגילאים ובתרבויות שונות התאספו סביב גיטרות, פסנתרים וכלי הקשה. בהתחלה הייתי מעט נבוך וניסיתי להתחבא מאחורי המנגינות שמישהו אחר יצר, אך מהר מאוד הבנתי שזה בכלל לא העניין.
המדריך שלנו היה מוזיקאי מדהים עם לב רחב ואנרגיה שלא ניתן לתאר במילים. הוא הזמין כל אחד מאיתנו לשתף את הסיפור שלו ואת המשמעות של המוזיקה עבורו. כשאני הוצאתי שמע מתוך הלב שלי והתחלתי לדבר על ההתמודדויות שלי ועל הדרך שהמוזיקה יכולה לרפא ולחבר אותנו בין אחד לשני - פתאום מצאתי את עצמי באמצע מעגל מחבק של תומכים.
ואז הגיע רגע קסם: ישבתי מול הפסנתר והחלטתי לנסות לנגן משהו פשוט. נשמעה מנגינה עדינה שהתפתחה למשהו הרבה יותר גדול ממה שציפיתי לו. זה לא היה מושלם ולא היו לי הרבה צפיות לקצת צלילים יפים - אבל הייתה שם תחושת חופש שהפתיעה אותי לגמרי.
אם אני יכול לתת טיפ קטן מהחוויה הזו: אל תחששו לחשוף את עצמכם בפני אחרים; לפעמים דווקא החולשות שלכם הן אלו שיוצרות קשרים בלתי נשברים עם אחרים. בסופו של דבר כולנו כאן כדי ללמוד ולהתפתח יחד והמוזיקה היא השפה שאומרת הכל בלי צורך במילים.
עכשיו אני הולך לסדנאות האלה באדיקות פעם בשבועיים ודורש עוד צלילים מגופי ומהלב שלי! תשקלו להצטרף גם אתם לזוהר הזה; מי יודע איזה קסמים מחכים לכם מעבר לפחד?