כשהייתי ילד, בתי הספר תמיד היו בעיניי מעין עולם מקביל. מקום שבו הילדים מחפשים את עצמם, מתמודדים עם התמודדויות שהיו נראות לי אז כל כך רחוקות מהחוויה שלי בבית. עזבתי את בית הספר היסודי עם תיקים מלאים בידע חדש וברצון להיות "הילד המצטיין". היום אני מבין שבעיקר יצאתי משם עם הרגשה של belonging.
לפני כמה שבועות, חזרתי לבקר בבית הספר שלי בעקבות תערוכה של תלמידים. ההתרגשות הייתה עצומה; לראות את הקירות המוכרים והמסדרונות שמהם ברחנו בהפסקות מרגישים פתאום כמו מוזיאון של זיכרונות. בין העבודות של התלמידים הצעירים נתקלתי בפרויקט חברתי שמוקדש למבוגרים בקהילה. הילדות והילדים קיבלו עליהם משימה להכיר ולעזור לקשישים בשכונה שלהם - זה היה מרגש לראות איך הם מסתכלים על העולם בעיניים אחרות.
מן הסתם, זה הזכיר לי את חשיבות החינוך שמעבר לנושאים הלימודיים היבשים. החינוך הוא בתורו מאגר לימודים לחיים, והוא חייב לכלול גם ערכים והתפתחות רגשית ואנושית. דווקא הפרויקטים הקהילתיים הם אלה שנותנים לתלמידים מה שאף ספר לא יכול לתת - הבנה אמיתית לגבי תרבות וערכים אנושיים.
אז אם יש לי טיפ בשבילכם כהורים או מורים: אל תשכחו לשלב פעילויות חברתיות בחיי הבית ספר או בלימודים בבית! זו הדרך בה אנחנו יכולים להקשיב לדור הבא ולהביא לו לא רק ידע אלא גם חיבור פנימי לעולם שסביבנו.
אם אתם על קו התפר הזה שבין משפחה לבית ספר ולא יודעים לאן לפנות? פשוט שאלו את הילדים שלכם! כל רגע קטן שאתם חולקים ביחד יכול לפרוץ גבולות שלא ידעתם שקיימים ולגלות להם שאת המסע הזה עושים יחד - ברגעים ואם צריך גם בכישלונות בדרך.
כי בסוף היום, החינוך האמיתי הוא לעשות הכל כדי שילדים ירגישו שהם חלק ממערכת גדולה יותר - מערכת שבה קשר ומיניות מקבלים משמעות עמוקה הרבה יותר מהרבה דברים אחרים בחיינו.