לפני כמה שנים, בעודי יושב על ספסל באחד הפארקים בעיר, הבחנתי בזוג הורים שמדברים עם הילד שלהם. הם ניסו להסביר לו למה זה לא בסדר לבעוט בכדור למנגינות השירים במגרש המשחקים. מעבר לכל מה שראיתי שם, משהו בתקשורת ביניהם נשקף לי את מה שהגעתי לחפש בעצמי: חיבור אמיתי.
כשיצאתי לדרך של לימודים והכשרה בתחום הטיפול, לא ידעתי בדיוק מה מחכה לי. חשבתי שזה יהיה רצף של כלים וטכניקות ברורות שיעזרו לי "לתקן” אנשים - כמו טכנאי רדיו שמתקן מכשיר פגום. אבל אז הגיעה ההבנה העמוקה שמהות המטפלים היא הרבה יותר מזה. ובכן, אין כאן תיקונים - אלא сопорטי בקשרים בין בני אדם.
באחת הפגישות הראשונות שלי עם אחת המטופלות, האמת היא שנראה היה ששום דבר לא זז לה בחיים. היא ישבה מולי עם חיוך עצוב ומלא עייפות בעיניים שלה והרגשתי שאני נלחם בטחנת רוח - כמות הכאב שהיא גייסה כדי לדבר הייתה אדירה. לאורך השנים למדתי שכדי לעזור באמת, צריך להיות מסוגלים לראות את האדם מולנו במלוא קומתו וכאביו.
וכל מפגש מרגיש כמו מסיבת תה אינטימית בפינה חמה בבית קפה: לפעמים אני צריך להביא את הסוכר והשוקולד שלה; לפעמים רק להקשיב בשקט ולתת לה מקום לבכות או לצחוק.
הטיפ הכי חשוב שלמדתי הוא לדעת מי אני בתוך הדינמיקה הזו ולהביא את עצמי בכל פגישה מחדש - גם אם זה אומר שלפעמים אני פחות חכם ויותר רגיש. כשאנחנו משתפים סיפורים אישיים שלנו במהלך המפגש, אנחנו מגלים ששנינו בני אדם ואת זה אי אפשר לקחת מאף אחד מאיתנו.
אז אם אתם חושבים להתחיל דרך חדשה בתחום הזה או שאולי אתם כבר נמצאים שם ורוצים להעמיק עוד יותר - פשוט תנו לעצמכם להיות אותנטיים ונוכחים עבור אחרים וגם עבור עצמכם. כי בסוף גבולות הבריאות שלנו מסתכמים ביכולת שלנו ליצור קשר אמיתי ולהיות פתוחים לרגשות שעולים על פני השטח.
זה קסם שאין לו תחליף ולא הרבה דברים יכולים להגיע אליו מלבד פשוט להיות זמן איכות גם לעצמך וגם לאחרים.