לפני כמה חודשים, כשכבר היה ברור שהקיץ מתקרב, החלטתי שזה הזמן להתחיל לגידול עצמי של ירקות בפינת הגינה שבעיר. תמיד חשבתי על זה כמשהו שאני רוצה לעשות, אבל לא הצלחתי למצוא את הזמן או את האומץ. אז לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי.
בחרתי קודם כל ברידים קלים לתפעול - עגבניות, פטרוזיליה וזיתים. איך שאמרתי "יאללה", התהליך החל להתגלות בפניי כמו סיפור קסום. חווית ההשקיה והניקוי לא הייתה פשוטה בהתחלה; הייתי נתקלת באדמה המזוהמת הזו ומרגישה קצת אבודה. אבל ככל שהימים חלפו, אני והיא התמכרנו זו לזו - וחייתה בי תחושת שייכות שלא הכנתי את עצמי אליה.
עם כל יום שעובר והצמחים גדלים מעט יותר משבוע לשבוע, נותר לי רק להודות למקום הזה ולמאמצים שנעשו בו. גיליתי שיהיה צורך לעמוד בנושא בחוכמה ובסבלנות: השמש לא תמיד מחייכת לנו בדקה הנכונה ופתאום גשם מציף הכל ברגע שלא ציפינו לו.
בעקבות ההצלחה הלך והתפתח החיבור שלי עם הגינה הקטנה הזאת. היא הפכה להיות מרווח קרוב לדלת הבית שבו יכולנו לנהל שיחות משפחתיות אמיצות בזמן שקוטעים מבין השיחים מדי פעם אותי עקרבים קטנים אוהבי שמש ומרפסת.
אז מה הטיפ שלי? לכו על הירקות שאתם באמת אוהבים! תכניסו משהו פרטי לשגרה שלכם ותראו איך הוא צומח יחד אתכם - ואולי תלמדו גם דברים חדשים לאורך הדרך על אופטימיות ושעבוד למסלול החיים הנכון לכם בלי לחכות למחר.
לכל אחד יש רגע טוב גודלו בגינתו שלו שיכול להביא אור ורוגע לחיים העמוסים שלנו בעיר הגדולה. אני רק מקווה שתנסו גם אתם לחבק את האדמה ולראות איך הקסם מתחיל פורח בתוך כולנו!
