מכירים את התחושה הזו, כשאתם יושבים ליד ההגה בפעם הראשונה? אני זוכר את הרגע הזה כאילו היה אתמול. הייתי על סף הדמעות, וכולי מתוח - ולצידי מורה נהיגה שהיה רגוע כהרגלו. היינו באוטו שקט ברחובות המוכרים של השכונה שלי, ואני התרכזתי בשלטים ובסימנים שבדרך שהיו לי מוכרים כל כך מהתהליכות עם חברים.
כשהפנס הראשון נפל בראשון במעבר החצייה, הידיים שלי רעדו כמו עלעל ברוח. "קח נשימה עמוקה", הוא אמר בחיוך מעודד, "זה בסדר". ובאמת - לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי לשחרר קצת את הלחץ. ואז הגיע הזמן לצאת למקום הכי מפחיד - הכביש הראשי.
אני זוכר שעברתי בין הנתיבים בתחושת חוסר ביטחון מוחלט. אבל אז פתאום הבנתי משהו חשוב: הנהיגה היא לא רק טכניקה או יכולת לתמרן כלי רכב; זו גם אמנות של להיות נוכח ולהרגיש את הסביבה שלך. איך בדיוק? כשיצאתי מהמדרכות הצרות והתחלתי לעקוף רכבים אחרים, גיליתי שרגשות מתחברים כאן עם ההיגיון ושצריך לדעת להקשיב לעצמך בזמן אמת.
בתום השיעור הראשון הבנתי שהתהליך הזה הולך להיות מסע: יהיו רגעים קשים ואכזבות (גם אם ישפכו ממני דמעות מדי פעם), אך אסור לי לשכוח להאמין בעצמי ובמה שאני עושה.
הטיפ שלי לכל מי שמתחיל ללמוד נהיגה הוא פשוט: קחו את הזמן שלכם. תנו לעצמכם מרווח טעות ותשמחו בכל הצלחה קטנה בדרך אל תחתית מבחן הנהיגה שלכם! עולם הקשיים שנראה מטריד עד בלתי אפשרי בעת למידה עולה לגבהים חדשים כשמאמצים לראות אותו כהזדמנות ולא כמכשול.
ואחרי הכל, כשהגעתי לרגע שבו עשיתי סוף סוף סיבוב ראשון לבד בלי פחד וכבר לא חששתי - אין תחושה טובה מזו! זה היה כמו לזכות בכרטיס כניסה לעולם חדש שבו היכולת לשלוט בנתיב היא חומר גלם לחופש האישי שלנו.