כשהעברתי לחיות לבד, אחד הדברים שחשבתי עליהם היה למצוא מקום בו אני יכולה לשחרר את עצמי ואת הכלבה שלי, מיקה. היא גזע מעורב, פרוותית ומלאת חיים - בדיוק מה שאני צריכה בחיי יום-יום. אז החלטתי לנסות את מזלי בדוגי פארק הקרוב לבית.
ביום הראשון הגעתי לפארק עם לב כבד - לא בגלל ההתרגשות אלא דווקא בגלל החשש. מה אם מיקה לא תתקבל? מה אם היא תריב עם כלבים אחרים? אבל מהר מאוד הבנתי שהחששות שלי היו מיותרות. ברגע שהיא קיבלה את החופש לרוץ, לקפוץ ולשחק עם חברים חדשים, השמחה שלה הייתה מדבקת.
יש משהו מיוחד באוויר הזה של דוגי פארק. כלבים רודפים אחרי כדורים וצריכים לתפוס רגעים מאושרים בין הידיים שלנו בעלי החיים - הם משחקים בכיף ואנחנו פשוט מתבוננים בהם באושר טהור. והייתם צריכים לראות איך מיקה מסתובבת בין הכלבים האחרים: כאילו היא מוצאת בני משפחה שלא פגשה שנים רבות.
בסוף אותה ערב, כשחזרנו הביתה מותשות אך מרוצות מתשוקה חדשה לחיים, התחלתי לחשוב על הדבר המדהים הזה - הקשרים שנוצרים שם בין אנשים ובין כלבים. זה כמו לעבור למחוז אחר, מקום שבו יש חוקים בלתי כתובים של חברות וחברותא.
אז הנה טיפ קטן עבורכם: אם אתם הולכים לדוגי פארק בפעם הראשונה (או בפעמים הכמה), אל תשכחו להביא איתכם צעצוע ולפתוח בשיחה עם בעליהם של כלבים אחרים. זה תמיד מתחיל בשאלות קלות על הגזע או גיל הכלב ואיך שהוא מתנהג; ובעיקר נוצר קשר אנושי שאולי יוביל לחברויות חדשות גם בשבילנו.
לאט לאט הפכנו לכאלה שמגיעים לפארק כמעט בכל סוף שבוע ויש לנו "משפחה" רחבה שם: שיחות , תצפיות ושיטוט משותף בעקבות מכונת תה לכלבים (כן כן!) ששמתם לב אליה בזמן שאתם מחכות שהכלבות שלכם ייפגשו שוב?
אין ספק שדוגי פארקים נותנים יותר מדי טוב! ומה יכול להיות יותר טוב מלראות את החיוך והחופש של האוצר הפרוותי שלכם?