לא מזמן הייתי במכולת השכונתית שלי, ומה שנראה בתחילה כמו סידור של שגרה הפך למה שהרגשתי כחוויה מרגשת. המכולת הזו בשבילי היא הרבה יותר ממקום לקנות בו מצרכים; היא עוגן, מקום עם זיכרונות.
אני זוכר שבילדותי, ממשיך בחום הקיץ או ביום חורף גשום, אבא היה לוקח אותי למקום הזה. תמיד הייתה שם פינה מתוקה של סוכריות צבעוניות ואני זוכר איך בכל פעם הוא שילם על משהו שאני אהבתי. זה לא היה רק הסוכריות - זה היה הזמן שלנו ביחד. לצפות באנשים קונים את מה שהם צריכים, לשמוע את ציוץ ההתזות מהקופות והצחוקים של המוכרים.
והנה אני שם שוב חמש שנים לאחר מכן, עכשיו בעידן אחר לגמרי. מלבד העובדה שהמוכרת עדיין מזהה אותי ומחייכת בשמחה כשהיא רואה אותי נכנס (איך אפשר שלא להרגיש חמימות בלב כשאתה נתקל בכזו מכרה?), אני גם מוצא כאן מדגם מעניין של הקהילה שלנו: אמהות עם ילדים בתורים, קשישים שמפרים את הדקות בטיפים ובסיפורים משנים עברו ואפילו צעירים שעושים קניות לפני המסיבה הקרובה.
בתוך כל הרעש והמולה אני לא יכול להתעלם מהרגע שבו עצרתי לרגע ליד מדף הירקות. לפתע ראיתי תפוח ירוק שהיה נראה כאילו נקטף אתמול בבוקר. לקחתי אותו לידיי וחשבתי כמה פשוט הוא נשמע וכמה יש מאחוריו - האדמה שהניבה אותו, העודים שעמלו כדי לגדל אותו והאהבה שהושקעה ביצירת טעם כזה טעים ובריא.
טיפ קטן שאני רוצה לחלוק עם כולם: כשאתם מגיעים למכולת שלכם בפעם הבאה, עצרו לרגע ועשו לעצמכם טובה - תלטפו את הפרחים הטריים או תחכו לתור שלכם עם חיוך. זה מה שנותן לכל אחד אותנו תחושה שאנחנו חלק מקהילה קטנה ושאנחנו לא סתם עוברי אורח בעיר הגדולה.
אז בפעם הבאה שאתם פוסעים בין המדפים או מחפשים משהו בקופה - תזכרו שיש מי שמשקיע זמן ומחשבה בעוד רגעים קטנים אך חשובים כאלה כי בסופו של דבר הם אלו שמחזיקים אותנו יחד בערים שבהן אנו חיים.
