היה זה יום שישי, ובחוץ כבר התחילו להרגיש את הרוח החמימה של האביב. אני זוכרת איך הייתי מתעוררת בכל בוקר שישי לריחות המדהימים שהיו פורצים מהמטבח. סבתא הייתה מתחילה להכין את הבצק למאפה השמרים שלה, והוא היה ממלא את הבית בריח שלא ניתן לתאר במילים - מתוק וחם, כמו חיבוק.
חשבתי על זה לאחרונה כשניסיתי לשחזר את המתכון שלה, כל כך פשוט אך מלא באהבה. התחלתי לערבב קמח עם מים ולתת לדימיון שלי לחדש לי את רגעי הילדות. לא הייתי בטוחה אם אני מצליחה לחקות אותה עד הסוף, אבל כאשר הבצק החל להתפשט מול עיניי והטעמים התחילו לצוף בראש שלי - כן! זה קרוב!
בעבודה שמה שאהבתי בו הכי הרבה היה התקופה שבה היינו יושבים יחד סביב שולחן האוכל, טועמים ונוגסים בעונג... בשיחתנו שבתה אותי ההבנה שאין באמת תחליף לזמן הזה. אין מאפה שיכול לשחזר רגשות ואוהבת שבאה מהלב.
אז טיפ קטן ממני: כשאתם אופים משהו חדש בבית שלכם - תנו לזה לא רק להיות מתכון מדויק אלא גם הזדמנות לחלוק זיכרונות ולשוחח על החיים. אולי תגלו שגם רוטב עגבניות יכול להביא סיפורים מרגשים או חוויות מתקופות קודמות.
כשהמאפה שלי יצא מהתנור, הוא לא היה מושלם כשל סבתא, אבל בליבי ידעתי שהצלחת לפסל אהבה בתוך בצק פריך ורך; והמשיך לשמח גם אנשים אחרים ליד השולחן שלי. בסופו של דבר - זו לא רק המאפה שמייחד אותנו, אלא האנשים שסביבו ושיתופי הפעולה שנוצרים ממנו.
אז הפעם שאתם מבלים במאפייה (או אפילו מכינים דבר מתוק בעצמכם), חושבו על כל אותם רגעים מחיים שעשיתם עם אוכל ועל האהבה שאתם יכולים להביא לתוך המתכונים שלכם. כי הוא נמצא שם- בפשטות ובתשוקה שמרווים לנו את הלב ואת הנשמה.
