לפני כמה חודשים התחלתי לשפץ את הבית שלי. תמיד חלמתי על מרפסת קטנה, מקום שבו אני יכול לשבת בבוקר עם כוס קפה ולצפות בשמש rising בכל פעם מחדש. החלטתי לעשות את זה בעצמי. אחרי הכול, למה לא? אני זוכר שעשיתי קצת רזלציה בינתיים והרגשתי ממש כמו בנאי.
ביום הראשון פתחתי את היישומים באינטרנט וחיפשתי טיפים ושיטות לעבוד עם בלוקים ולטייח קירות. הקולות של הפטיש והמסמרים התערבבו לי במוח עם הזיכרונות מהילדות, כשאתה מסייע לאבא בתיקונים ביתיים. יש משהו מאוד משחרר בעבודה הזו - בזיעה שמתנקזת מהמצח ובתחושת ההצלחה שנוצרת אחרי שעות של השקעה.
כשהגעתי לשלב הבנייה עצמו, קרה משהו שאני לא שוכח: החיוך של השכן שלי, דודו. הוא הגיע אליי עם אריזת עוגיות שהכינה לו אשתו והתנדב לעזור. "אל תפחד לבקש עזרה", הוא אמר לי והעיניים שלו ברקו מתוך אהבה אמיתית למלאכה העונתית הזאת שלנו.
אני חושב שזה היה אחד הרגעים המיוחדים בחיי - רגע שבו הבנתי שבניין זה לא רק חומר ולא רק עבודה קשה; מדובר גם בקשרים האנושיים שאנחנו יוצרים סביבנו. העובדה שדודו היה שם לצידי גרמה לי להרגיש שיש צוות חזק ואוהב מאחוריי.
אז טיפ שלי לכל מי שרוצה להתחיל פרויקט בנייה קטן בבית: אל תהסס להביא חבר או שכן לעזור לך! תנו לחברות לפרוט את גבולות הזמן והרווח שאתם יוצרים יחד כשהקירות מתאחדים לכדי מרחבים חדשים.
בסוף יצאה לי המרפסת שאני כל כך רציתי, אבל יותר מזה - זכיתי במשפחה מורחבת של אנשים שאותם אני מעריך הרבה יותר עכשיו.
קחו את החלומות שלכם בידיים ומשם אפשר לבנות הכל!