תמיד אמרתי לעצמי שהחיים הם כמו ספר, וכל יום הוא פרק חדש. כשנכנסתי בשערי המוסד החינוכי שבו למד הילד שלי, הבנתי שזהו אחד הפרקים המרגשים ביותר בספר הזה.
במהלך השנה שעברה, גיליתי מעלה משותפת לכל ההורים - דאגת שייכות. האם המקום באמת מתאים? האם הילדים שלנו ימצאו חברים? התשובות הגיעו מהר מאוד, ובצורה מרגשת.
ביום הראשון להגעה לבית הספר התחלנו בתחושת מתח: אני זוכרת את פניו המתוחות של אורי (הילד שלי). מהשיחה עם המדריך ועם המחנכת, ראינו שהמקום לא מיועד רק ללימודים - אלא גם ליצירת קשרים אמיתיים ולתמיכה רגשית. זו לא הייתה עוד כיתה; זה היה מקום לנשום ולהיות עצמך.
לאחר כמה שבועות, אורי התחיל לדבר על דברים שלא חשבתי שהוא יתעניין בהם - יצירה מתוך רגשות או דיונים עמוקים על חברויות ובחירות אישיות. הוא חזר הביתה עם חיוכים שלא פעם נשחקו והוא החל לספר לי על "השיעור הגדוש", שיעור שבו למדו גם מתמטיקה וגם כיצד להיות חבר טוב.
והנה הטיפ שלי: הצטיידו בסבלנות ובפתיחות כשאתם מגיעים למוסדות הללו. הקשיבו לילדים שלכם ספר להם שהיה להם טוב - לפעמים הדבר הכי חשוב הוא לדעת לשאול שאלות פתוחות ולא סתם לבדוק מה עשיתם היום בבית הספר.
לסיום, כשהפעמון מצלצל והילדים רצים אל השערים לקבל את פניהם של הוריהם אחרי יום ארוך ומלא לגמרי כמו פרק שנחתם באושר ואופטימיות - תזכרו שהמסע הזה אינו רק דרך לרכוש ידע; הוא פעולה משותפת לבניית עולם קטן מלא ברגשות וחוויות חדשות.