לפני כמה חודשים, כשהייתי בתור אצל הרופא, פתאום הרגשתי את התחושות עולות מחדש. כל המחשבות על חוויות קשות מהעבר החלו לרחף ותפסו לי את הנשימה. זה היה כמו סרט שמתנגן שוב. גלי חרדה שונים פקדו אותי, ואני תוהה אם אי פעם אצליח להרגיש רגועה באמת.
בעקבות ההרגשה הזו החלטתי לפנות למטפל שהמליצו עליו. בהתחלה הייתי סקפטית - איך מישהו יכול להבין אותי? הרי אני מנסה להתמודד עם האתגרים שלי בעצמי כבר שנים. אבל כשהגעתי לפגישה הראשונה, נתקלתי באדם מלא רגישות ויכולת הקשבה שלא ראיתי הרבה זמן.
רק אחרי מספר מפגשים הבנתי את כוחה של ההקשבה הבלתי מותנית ואיך היא מאפשרת לי לבחון תחושות ודברים מסוימים שנמנעתי מלדבר עליהם. הוא לימד אותי שאפשר לדבר על כאב בלי לחשוש ממנו, ושכל חוויה שעוברת בי היא חלק ממני ולא משהו שצריך להסתיר או לשפוט.
ואז הגיע רגע מיוחד: בסשן אחד אומר המטפל משפט שהעביר לי צמרמורת - "כאב לא נעלם בבת אחת, אבל הוא יכול לצבור משמעות". ברגע זה הבנתי שאולי הכאב שלי יכול להיות מדריך בדרך למציאת עצמי מחודשת ולא פשוט פולש בלתי רצוי בחיי.
אז היום כשאני מדברת על תחושות קשות או רגעים קודרים - אני מבינה שזה חלק מתהליך לגיטימי ומשמעותי בעיקר במסע שלי להיכרות עצמית עמוקה יותר. זה טבוע בי עכשיו: העצמאות והבחירה להתמודד הן לא סימן חולשה אלא חוזק אמיתי.
לסיום, חשוב לי להזכיר לכולכם שלפעמים הדרך קדימה מתחילה בצעד קטן מאוד - אולי אפילו בפניה למטפל שאתם חושבים איתכם לחיבור אמיתי עם עצמכם ולעצמאות חדשה במחשבות ובתחושות שלכם. אתם לא לבד בזה!