בפעם הראשונה שלי בבית משפט, ליבי הלם. הייתי שם בתור עד, ולא ייחלתי לעמוד מול השופטים והעורכי דין המנוסים. כל מה שידעתי על מערכת המשפט נלקח מספרים ומסרטים - מקום שבו כולם מתלבשים היטב, שבו יש חוקים ברורים ומדי פעם דרמה מרגשת.
כשאני נכנס למתחם בית המשפט, הרגשתי שהאוויר כבד במידה מסוימת. האנשים שעלו לנאום או להציג את עמדותיהם היו רציניים וראוי לציון; קולותיהם נשמעו בביטחון מדויק אבל אני? אני הייתי כאן רק כדי להעיד על מקרה שאירע לפני כמה חודשים בין שני חברים קרובים שלי.
כשהמנחה קרא לי לשבת בעד הקטנה, הרגשתי כאילו כל העיניים מופנות אליי. חלקן בחלה התעניינות וחלקן בזלזול - האם אני באמת יכולה לתרום משהו לסיפור הזה? וכך אחרי כמה רגעים של סחרחורת ואי-ודאות, פתחתי את הפה וסיפרתי את הסיפור שלי. בלי דרמה וביטחון עצמי נמוך מאוד.
והשיא הגיע כשסיימתי לדבר וגיליתי שאני בכלל לא לבד - מדי פעם ראיתי חיוכים מחלק מהשופטים ומהצוות המשפטי. או אז הבנתי שהייתי חלק ממשהו גדול יותר: מערכת שמטרתה לחפש צדק אמיתי ולתמוך באנשים שעברו קשיים חיים.
אז הנה מה שלמדתי מכל החוויה הזו - המשפט הוא לא רק צורות עורכי דין עם חליפות יקרות ודיבור מנומס - הוא גם ובעיקר אנשים שחווים רגשות אמיתיים שדורשים הכרה ותמיכה. אם אי פעם תרגישו חסרי ערך במקום כזה או תחששו לדבר - זכרו שכל קול חשוב וכדאי לחלוק אותו.
וטיפ קטן ממני: אם אתם צריכים ללכת לבית משפט, דעו שגם אתם רוח בנפרד בתוך עולם גדול יותר של תיקי חיים ושל סיפורים שביקשו להתפרץ החוצה כדי למצוא פתרון ושלום פנימי ולהקים גשרים בין לבבות שונים וקשת רחבה של מצבים אנושיים. ❤️