יש משהו בלתי ניתן להסבר בלהחזיק במברשת צבע ביד, להרגיש את המרקם של הצבע, לראות איך הוא נשטף על הקנבס. לפני כמה שבועות החלטתי שצריך לחזור לאמנות אחרי הפסקה ארוכה שהייתה לי. חיפשתי זמן שבו אוכל להיות לבד עם עצמי ולבטא את כל מה שמצטבר בתוכי.
מצאתי מסלול ציור בסדנה קטנה בשכונה שלי. ביום הראשון, הייתי מלא התרגשות וחששות בו זמנית. פגשתי אנשים שונים - חלקם מעולם האמנות וחלקם פשוט חובבים כמוני, אבל כולם הגיעו עם תשוקה ורצון ליצור משהו חדש. הייתה שם תלמידה אחת שנראה שהיא מרגישה כל צבע כאילו זהו ילד שלה; היא ציירה עד שהדמעות זלגו מעיניה כשהיא ערבבה גוונים ועיצובים שלא יכולתי אפילו לדמיין.
במהלך השבועות הבאים ניסיתי להבין את הדרך שבה אני רוצה לבטא את עצמי. ערב אחד ישבתי, והתחלתי לצייר תמונה של עץ ותחתיו אני רואה דמות מחייכת - דמות שאני מייחלת לשוב אליה: הילדה הפנימית שלי שרצה barefoot בין פרחים וצוחקת בלי דאגות. כשסיימתי את הציור, הרגשתי כאילו החזרתי לעצמי חלק גדול שאבד.
אם הייתי צריך לתת טיפ למישהו בסגנון הזה, הייתי אומר לו לזהות מה משמח אותו באמת וכיצד אפשר להביע זאת דרך היצירה שלו - יהיה זה ציור או כתיבה או אפילו מוזיקה. היכולת להוציא דברים מתוך הלב היא כמו לקיחת נשימה עמוקה אחרי זמן ממושך שבה אתה מחזיק בפנים פחדים ודאגות.
אז אם אתם מרגישים צורך בביטוי אישי ומחפשים דרך לפנות מקום בלב ולהסיר אהבות ישנות - קחו לכם כרית צבעונית וקצת זמן פנוי ופשוט תתחילו ליצור! לכל אחד מאיתנו יש סיפור ייחודי לספר גם אם הוא נראה קטן ולא משמעותי בעיניים שלנו עצמנו.
חיים הם כמו קבוצה של צבעים שאנחנו מערבבים יחד ואוהבים לחוות מחדש בכל יום מחדש - אז למה לא להתחיל עכשיו?