לפני כמה חודשים, הלכתי עם הכלבה שלי לוטרינר. שמה לולה, והיא בת שבע. היא חברה נהדרת שאוהבת לטפח בדשא וביער כל מה שהיא רואה. אבל באותו יום, כשהגענו למרפאה המוכרת והאהובה עלינו, משהו היה שונה.
הוטרינר שלנו, ד"ר עומר, הוא לא רק מקצוען אלא גם אדם עם לב גדול. תמיד הוא מקדיש לנו זמן נוסף כדי לשאול איך אנחנו וכיצד הלולה מתמודדת בחיי היומיום שלה. כשנכנסנו למשרד שלו הפעם, הרגשתי שהוא שם לב לכך שאני קצת עצוב יותר מהרגיל. אחרי כמה שאלות קטנות שביצע בהבניית חקירה יצירתית שמתאימה לילדים - "לולה מאושרת? מה היא עושה בלילה?" - הוא הצליח להוציא ממני את הסיבה האמיתית לעצב שלי.
סיפרתי לו על אמא שלי שהיכתה אותנו ממש בשבוע הקודם ואמרה שדברים בקצוות שלהם נראים שמחים פחות מבעבר. זה לקח רגע מבחינה רג emotional - אנשים לפעמים לא מבינים עד כמה הם יכולים להיות תומכים כשאתה משתף אותם במה שעובר לך בראש ובעיקר בלב.
פתאום ד"ר עומר קם מהמקום שלו והגיש לי כוס מים עם חיוך רחב: “תשמע," הוא אמר בעדינות ובלי לספר לי איך לחיות את החיים האלה בכוחיות יתרה או במופגן של חכמה גדולה מדי, "אני פה לדבר על דברים ברורים ופשוטים.”
מפה לשם הקריאה בין השורות התמקדה בגורל ובהיה - ההבנה שהכלב שלי רוצה לדעת שאני בסדר ושאני שם בשביל ימים קשה במיוחד היינו בעצם חלק בלתי נפרד מהשיחה שזה בדיוק כמו טיפול אישי בנפש שלנו.
אז הנה הטיפ שלי: אל תהססו לשתף את הוטרינרים שלכם בכל דבר שקשור לחייכם וגם לחיי בעלי החיים שלכם. אתם עשויים לגלות שהם הרבה יותר מסתם רופאים וכשהלב פתוח אפשר למצוא קשרים אמיצים שלא הייתם מעלים בדעתכם קודם לכן.
ובינתיים אני אמשיך להגיע לד"ר עומר כל פעם שפעמוני הבריאות של לולה מצלצלים כי כשיש לך צוות רפואי מדהים כזה מאחוריך - לצערך גם סביבך - אתה יודע שאתה לא לבד במסע המיוחד הזה בחיים ובאחריות של חבריך לכאן משתרגים תשוקה ועושר מדויק!