לפני כמה חודשים התלהבתי והחלטתי לרכוש לעצמי שעון חכם. תמיד חשבתי שזה יהיה כמו להכניס טכנולוגיה לחיים שלי בצורה שתשפר איכותם. עם כל ההדגמות המהממות על המסך והפיצ’רים שכל כך משכו אותי, לא יכולתי להתנגד. איך ייתכן שאני לא אעקוב אחרי צעדים ואחרי דופק? נראה לי כאילו אני עובר לעידן חדש.
אך לאחר חודש קיבלתי מכה קטנה של מציאות - גיליתי שזה לא בדיוק מה שחשבתי שיהיה. השעון שמסתכל עליי ואני עליו, פתאום הפך למקור לחץ נוסף בחיים שלי. הוא היה שם להזכיר לי כל שעתיים שהתיישבתי יותר מדי או שלא עשיתי מספיק ספורט באותו יום. במקום להדריך אותי ולאותת לי כשאני צריך לפזז קצת בין משימות היום-יום, הרגשתי שהלחץ שלו רק מוסיף למרוץ המטורף הזה.
התובנה הזו הכתה בי בעוצמה: הטכנולוגיה היא אמנם כלי נהדר שנועד לשרת אותנו, אבל אם אנחנו לא מקשרים אותה כראוי לחיינו - היא יכולה בקלות להפוך לעול במקומו של יתרון.
אז מה עשיתי? החלטתי לקחת צעד אחורה. במקום לראות את השעון כסימן לשיפוט עצמי מתמיד על החיים שלי, התחייבתי לסמן אותו לתפקיד אחר - לדחוף אותי ולהזכיר לי פשוט ליהנות מדברים קטנים כמו טיולים בטבע או ישיבות משפחתיות רגועות בלי הצורך לבדוק כמה צעדים עשיתי ביום.
אם אתם גם משתמשים בציוד אלקטרוני חדיש ומרגישים שהחיים שלכם הפכו להיות תחרות מול התקן הדיגיטלי - הייתי ממליץ לעצור רגע ולבקש מיישום כזה מקום נכון בחייכם. אולי זה הזמן לחזור ולהתמקד ברגעים הקטנים שלא מגיעים עם הודעות פוש לצורך ריצה אחרי מספרים וסטטיסטיקות?
שתפו איתנו איך אתם מתמודדים עם ההתפתחות הזאת!
