לפני כמה ימים, ישבתי עם אמא שלי במטבח. השמש ליטפה בעדינות את החלון, וריח התבשילים שעמדו על הכיריים מילא את האוויר בנוסטלגיה. זה היה רגע פשוט, אבל כזה שנשאר איתך כל החיים.
אמא התחילה להכין חמין, ומתברר שיש לה מתכון סודי שהיא לא מוכנה לחשוף לאף אחד. היא קוטעת אותי כשאני מנסה לשאול בדיוק מה יש בו ומחייכת: "הסוד הוא באהבה ובזמן". נזכרתי איך כילד הייתי יושב ליד השולחן גדוש בכמה וכמה קומות של צלחות, והבטן שלי תמיד הייתה צועקת 'עוד!'. אבל מעבר לטעים ולמסורת שמתרקמת מעל פוּקט ההכנות, מדובר בזיכרונות שחורגים מעבר למטעמים.
במשך השנים למדתי שגם אם החוקיות בקולינריה קצת משוגעת - לפעמים הערבוב בין מרכיבים ועוד אינספור ניסיונות מביא לתוצאה שלא דמיינת שתצא. הוספתי תבלינים כאלה ואחרים לפי מצב רוח או עונת השנה, והם יצרו חוויות חדשות בכל פעם מחדש.
אז כשהגעתי הביתה שבוע שעבר וראיתי כמה חברים שהייתי רוצה לבשל להם משהו מיוחד בצהריים - החלטתי להיות נועז ולהכין חמין כמו שאמא עושה, למרות שאני יודע שאת החום שלה לא אצליח לשחזר. לקח לי זמן להבין איזה נאמנות אני חייב לרגש הזה שנטמן בתוך כל ביס. אז התחלתי להוסיף רכיבים על פי זיכרון: תפוחי אדמה שמתמלאים ברוטב העמוק של העוף המזוגג והעדשים הנמסות מכל כך הרבה שעות איחוד תחת מכסה ענק… ואם לחפש טוויסט מעניין אז חתיכות ירקות ממקומות שונים בשוק - שיהיו רעננים ואפילו צבעוניים מדי!
פתאום הפך המטבח לבית המקדש הקטן שלי שבו נוסחו המתכונים מאהבת חיים ולא רק כאוכל בסיסי. ילדי החברים שלנו כמעט ופרצו בדלת ונדהמו לראות שולחן מוגש עם חיוכים וברקע הריחות שכמו גרים כאן מאז ומעולם.
אם יש משהו שאני יכול להעביר לכם - זה שאין דבר יותר מספק מלראות את האנשים שאתה אוהב מתאספים סביב שולחן ערוך ומרגישים חמימות בליבם כתוצאה ממשהו שבישלת עבורם. כי אחרי הכל - אוכל טוב זו דרך לדבר בלי מילים!