בתחילת החודש יצא לי להתנדב עם כמה חברים בבית אבות. אי שם, בין קירות עתיקים וסיפורים מרגשים של דורות שנעלמו עם הזמן, חייכה אלינו אחת הדיירות בשם מרים. בכל בוקר היא הייתה מחכה לנו עם עוגיות תמרים שהיא הכינה בעצמה. העוגיות שלה היו מתוקות כמו הזיכרונות שסיפרה לנו - כל נגיסה הייתה כמו געגוע לשישי בערב אצל סבתא.
לאחר שישה ימי התנדבות החלטנו שהגיע הזמן להחזיר לה טובה קטנה. אספנו כסף והזמנו ארוחת צהריים ממסעדת "שולחן משפחתי" שבקריית אונו, שמפורסמת במנותיה האותנטיות ובתחושת הבית שהיא מצליחה להעביר לכל מי שמתיישב על כיסאותיה. המקום קטן אבל מלא באנשים שאוהבים אוכל טוב ונעים, בדיוק מה שעשוי לגעת בלב - ובקיבה.
כשהגענו לשם, התפריט היה עשיר ואני הייתי Lost in Translation... הריחות המפתים גנבו לי את השפה! אחרי הרבה התלבטויות אני הלכתי על חומוס עם הבצל המטוגן והחבר שלי בחר בשקשוקה המסורתית. כשישבנו בחוץ מתחת לעץ גדול שפרע אותנו מהשמש הקופחת, הוא התחיל להגיד משהו מדכא על החיים וכולם זקוקים למישהו שיביא להם טיפ אחד או שניים כדי להרגיש יותר טוב.
אז אמרתי לו: "האוכל פה הוא לא רק מזון גופני אלא גם מאכל לנפש." ולא בכדי! כשהמנה הגיעה לשולחן וריח הטריות התנפל עלינו, פתאום הכל השתנה - הסיפור של מרים ליווה אותי במחשבות ופתאום מצאתי את עצמי פחות אבוד ויותר מחובר לרגע הזה.
אם אתם רוצים באמת לחוות איך אוכל מניע רגשות ותובנות חדשות בחיים שלכם - לכו לאכול במקום שיהיה בו אהבה אמיתית למזון ולהיסטוריה של כל מנה ומנה שיוצאת ממנו. במיוחד אם זה מקום משפחתי שבו אנשים מבשלים מתוך נשמה ומתכוונים לעצב זיכרונות חדשים אצל האורחים שלהם ממש כפי שהיו אצל הסבתות שלנו.
זו ההמלצה שלי לכם: תמצאו מסעדה כזו באזורכם ותעשו לעצמכם וחבריכם טובה - פנקו את עצמכם באוכל שהוא גם נרטיב חיים מרגש ואותנטי וגם קרקע נפלאה לזכור מאיפה אנחנו באמת באים ומה יש לנו לתת לאחרים בתמורה.
מאחל לכם מסעות קולינריים המשפיעים גם על הלב❤️