פתחתי את הדלת ובדיוק בעודי מתכוון לצאת למקום שהייתי צריך להיות בו, היא קפצה עלי, בגובה הברך שלה. קטנה, עם פרווה חומה ולביאות שמלאות סקרנות. "שירה", כך קראנו לה מרגע שלקחנו אותה מהמקלט. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה לקחת את זהלאט: לעזור לה להבין את העולם החדש שהיא נתקלת בו.
בשבועות הראשונים התמודדנו עם לא מעט קשיים - נבחנויות כלפי אנשים חדשים, השתוללויות שאין להם סוף וחוסר הבנה לגבי מה מותר ומה אסור. היו ימים שבהם הרגשתי שאני נכנס לדיכאון כי השיטה שאני מנסה לא עובדת, ושוב אני מוצא את עצמי בודק טיפים באינטרנט כאילו מדובר בשחקן כדורסל ולא בכלבה שלי.
יום אחד החלטתי לנסות גישה שונה - במקום לכעוס עליה כשנבחו על אנשים או היו חסרות סבלנות בזמן הליכה ברחוב, פשוט ישבתי למטה והסתכלתי לה בעיניים. “שירה”, אמרתי בהרמוניה שקטה, “תני לי להבין איך את מרגישה.” וזה עבד! ברגע שנכנסתי לנעליה - כלומר לרגליה הקטנטנות והשובבות - נוצר חיבור חדש בינינו. בהדרגה ראיתי שינוי: פתאום היא החלה להקשיב יותר לפקודות שלי ולהגיב בחיובי כשהחזקתי בממתקים מול הפרצוף שלה.
אני זוכר שבסוף השבוע ההוא לקחנו אותה לשעה בפארק - ופתאום כמו איזה נס אישי שאלפנו הופיע; היא רצה אחרי כדורים ששיחררנו ונבחו פחות על אנשים שלא הכירה. הדבר שהתמקד באמת היה ביקורת עצמית שהתחלפה באמון שאפשר לתת שאנשים (או כלבים) הם לא מהממים עד שהם "מאושרים" ולא כשיש לנו ציפיות מהם.
אז טיפ קטן לסיום לכל מי שמתמודד עם אילוף: אל תמהרו לשפוט או לכעוס על הכלב שלכם כאשר הוא לא מתנהג כמצופה ממנו. לפעמים הכלב הכי רביזי בכיתה הוא בסך הכול פשוט אחר ועדיין מחפש אהבה ותמיכה ממכם כדי לפרוח. אתם רק צריכים למצוא דרך להתקרב אליו, ובכל לב העניין נשאב לתוך עולם מלא של אמון וחברות אמתית.