לא מזמן, כשהתחלתי לאמן את הכלבה שלי, לולה, בסך הכל רציתי שהיא תפסיק לקפוץ על אורחים. היא כל כך מתלהבת לצפות בעומדים בפתח שנראה כאילו היא ממציאה מחדש את הקפיצה לרוחק בכל פעם שמישהו נכנס לבית. אני זוכרת איך המחשבות שאני יושבת עליהם היו די פשוטות: אילוף זה כמו ללמוד שפה חדשה - צריך זמן, סבלנות והרבה אהבה.
לקח לי כמה חודשים עד שהבנתי שעצם האימון שלנו הוא הרבה יותר מזה. כל שיעור היה הפתעה חדשה בשבילי; בפניחות שלה ובעיניים הגדולות והמתמימות שלה גיליתי שאין בה רק רצון לעבור את השיעור - יש לה עולם שלם של רגשות וחוויות. ברגעים שבהם ניסיתי ללמד אותה פקודות בסיסיות כמו "שב" או "ארצה", גיליתי שהיא בגילוי עולמה הפרטי.
יום אחד החלטתי לשלב בין לאמן אותה לבין לקחת לה לטיול קצר. יצאנו לגינה הציבורית הסמוכה, ומשם התחלנו לעבוד. אבל במקום להתעקש על פקודות מדוקדקות, פשוט שיחררתי ממנה במעט לחצים והתרכזנו בקשרים שאנחנו יוצרים יחד. קראתי לה בשמות חיבה באותו חוק שאסף אותנו למקום הזה ובין המשחק לשיעורים הבנתי משהו חשוב: אילוף זו גם עבודה פנימית עבור שנינו.
המילים "שב" ו"ארצה" הפכו להיות כמו צלילים מוזיקליים שבסופו של דבר הידקו את הקשר בינינו - אנחנו השתמשנו באימון כדי לפתח מערכת יחסים מבוססת אמון ואהבה. למדתי לאזן בין הסדר שחשבתי שאני רוצה להשיג לבין הכיף שבאלתור ושעשוע רגעי עם לולה.
אני רוצה לחלוק כאן טיפ קטן לכל מי ששוקל להתחיל בתהליך של אילוף עם החיית מחמד שלו: אל תשכחו שאתם לא לבד במשחק הזה! העניקו לעצמכם וגם להם טעימה מהזמן ומרחבים חדשים כשאתם עושים זאת. תהליכי הלמידה יכולים להיות משעשים ביותר כאשר מניחים מעט לחץ ומאפשרים להם לחגוג את ההתקדמות שלהם (אז קפיצה פה וקפיצה שם ממש בסדר).
תזכרו תמיד שאילוף אינו רק חוקים ופקודות - זה מסע שבו בונים קשר עמוק ורחב לב עם החיה שלכם, ולכן היה מרגש להבין שגם מלולה אני למדתי רבות על עצמי ועל היכולת שלי לתת ולהיות נוכחת איתה ברגעים קטנים מאוד.