לא מזמן נכנסתי למכולת השכונתית שלי, כזו שמזמינה אותך להרגיש בבית. אני עובר שם כמעט כל יום, רוכש כמה דברים לקפה של הבוקר או לחטיף של הערב. הפעם, כשפתחתי את הדלת ונשמעו הצלילים המוכר של פעמון הקטנטן שבראש שער הכניסה, נתקלו עיני בקיר של מוצרים צבעוניים - גוונים ישנים אך חודרים ללב.
בדיוק באותו רגע חלפה מולי אישה מבוגרת, עם סל קטן בידיה שבו הונחה חלה טרייה וגבינת מוצרלה. כשעברתי לידה היא חייכה אליי חיוך כזה שנוגע בלב, כאילו היא יודעת שאני זקוק לו מול כל הלחץ של היום-יום. ואז היא פתחה בשיחה: "אוי, אתה חייב לטעום את הגבינה הזו! החודש יש בה הנחה!" זה היה רגע פשוט אבל יחד עם זאת כל כך משמעותי.
התחלנו לדבר על מתכונים ישנים שהיא מכינה ויש לה סודות משפחתיים שלא משתפים בכל מקום. כשהיא סיפרה לי על הילדות שלה ועל הנסיעות לשוק הירקות עם הסל האדום המשובץ שהיה תמיד איתה, הרגשתי שכך בדיוק מתקשרים אנשים - דרך אוכל וזיכרונות.
לקראת סוף השיחה היא נתנה לי טיפ קטן אבל הופך לעוצמתי: “אל תשכח לקחת זמן לעצמך ביום הזה. בין הרשימות והמטלות שזה יכול בקלות להתפס לבדיחות קשות מאוד.” המשפט הזה נשאר איתי במשך שעות אחרי שיצאנו מהמכולת.
אז כן, לפעמים הדברים הכי פשוטים כמו טיול למכולת משתרגים לרגעים מלאים במשמעות אמיתית ומחברים אותנו לאנשים סביבנו (וגם לתרבות שלנו). בפעם הבאה שתצאו לקנות משהו בבגדים קצת קרועים ובמצבי רוח לא אידיאליים - אולי תעצרו שנייה לקחת נשימה ולהסתכל מסביב.
כי בסופו של דבר גם אם אנחנו שם בשביל הגבינות והלחמים הטריים... אנחנו בעצם מחפשים קשר אנושי ואפשרות לחלוק רגעים קטנים שיהפכו לגדולים ברוח ج אותה אנו חיים בחיי היום-יום שלנו.