היה זה ערב אביבי כשפגשתי את המורים של הבן שלי בפעם הראשונה. הוא היה רק בן ארבע, ומתוך שיחה קצרה קיבלתי תחושה שהם לא פשוט מורים - הם מגדלים אנשים. במבט על פניהם, יכולתי לראות את האש בעיניים. הייתה שם תשוקה אמיתית להעניק וליצור שינוי.
כשהתחלנו לדבר על התהליך החינוכי בגן, אחד מהם אמר משפט שהשתקע לי באוזניים: "אנחנו לא רק מלמדים חוכמה, אנחנו מלמדים אהבה." המשפט הזה נגע בי כמו כאב חד וכמו רכות בו זמנית. באמת, מהו חינוך אם לא ההשקעה באדם שבסופו של יום יהיה שם בחוץ בעולם הזה?
מאז אני מבקר בגנים ובבתי ספר שונים - פוגש אנשי צוות ושומע סיפורים מדהימים על רגעים קטנים שמשנים חיים. ילד קטן שנמצא במרכז המסלול של הכיתה סוף סוף מצליח לקרוא שתי מילים ברצף; או ילדה שמשתפת את מחשבותיה עם חברים אחרי שנים של ביישנות מעיקה. כל אחת מהניצחונות הקטנים הללו היא תוצאה ישירה של עבודה מסורה ואוהבת.
אני חושב שכאשר אנו ניגשים לבחון מוסדות חינוך עבור הילדים שלנו, חשוב לזכור לשאול שאלות אחרות - איך היוצרים שם מתמודדים עם קשיים? האם הם פתוחים לרעיונות חדשים? ויותר מזה: האם הם רואים את הילד כבעל ערך אינסופי?
עצה שלי לכם - אל תהיו אדישים לתחושות שלכם בזמן מפגשים בבתי הספר השונים. אם אתם מרגישים שמישהו דואג לילד שלכם מעבר לתוכנית הלימודים, שזו גישה שמעודדת סקרנות ולא פחד מכישלון - אתם במקום הנכון.
אני מאחל שיהיה לכולנו כוחות לבחור נכון למען הדורות הבאים ולראות כיצד החינוך משנה חיים ומעצב כולנו בדרך הכי טובה שיש.