לפני כמה חודשים, מצאתי את עצמי יושב מול קנבס ריק במרתף שלי. כל כך הרבה פעמים ניסיתי להתחיל לצייר, אבל תמיד הייתי מתייאש אחרי מספר דקות. הפעם, החלטתי שאכנס לזה בלי שום ציפיות - פשוט להיות שם ולהרגיש.
לקחתי מכחול בצבע כחול כהה והתחלתי למרוח צבעים לא מסודרים. התהליך היה משחרר ומהנה; פתאום גיליתי שכל מיני מחשבות טורדניות פורחות ממני עם כל נגיעה בקנבס. חשבתי על רגעים קטנים ביום-יום שלי: איך אני מבשלת ארוחת ערב לילדים או על הרגע ההוא שבעלי חייך אליי אחרי יום קשה. כולם היו חלק מהיצירה שלי.
בהדרגה הציור התחיל להתגבש לדמות של אישה מחייכת, שעטופה במחשבות ותשוקות. באותו רגע הבנתי שהאמנות היא לא רק ללמד טכניקות ולהגיע לתוצאה מושלמת, אלא זו דרך לבטא את עצמנו ולעבד רגשות וכל דבר שאנחנו לוקחים איתנו מהעולם החיצוני.
כשסיימתי, אני זוכרת שהסתכלתי על היצירה המוגמרת וחשבתי שזה לא באמת משנה אם זה יפה בעיניי או בעיני אחרים. מה שחשוב זה שזה ייחודי לי - המילים והצבעים שלי שזורים יחד בכדי לספר סיפור שאני חיה אותו בכל שנה שעוברת.
אז אם אתם מרגישים חסומים יצירתית או שאין לכם זמן לעשות אמנות - תפסו את המכחול (או העט) ותתחילו ממקום של חופש ולא משם שבו הכל מתוכנן מראש. לפעמים קסמים קורים כשפשוט נותנים לעצמנו להרגיש וליצור ללא גבולות וללא פחד משאנחנו נוכל להציג לעולם.
ואל תשכחו - כל אחד מאיתנו הוא אמן בדרכו שלו!