החיים שלי תמיד היו מסובכים עם אוכל. כילדה, הייתי אוכלת כל מה שאמא הכינה, אבל כשגדלתי והתחלתי לבשל בעצמי, גיליתי שזה הרבה יותר מסתם להכין מנה. זה להפוך את המטבח למקום של חיבור - לחבר בין אנשים, לערבב טעמים ויש אפילו עשרות זיכרונות שהפכו לתבלינים.
לפני כמה חודשים החלטתי לנסות להכין קציצות תפו”א במילוי בשר. אני זוכרת שראיתי את סבתא שלי מכינה אותן כשהייתי קטנה - איך היא חותכת את התפוחי אדמה בעדינות ואיך הבשמים מתערבלים יחד קולעים לי למחשבות ילדות שטותניקיות על משחקים בחוץ וצהריים משמחים עם משפחה.
אז ביום שישי אחד, כשכל המשפחה התקבצה אצלנו לשישי מנחם בבית, לקחתי לעצמי את הזמן ובישלתי באהבה רבה. התהליך היה מדיטטיבי - השפשוף של התפוחים בפומפיה, הריח של הבצל המתקרמל והוסיף נגיעות מהכנסת אורחים לתחולה עטופה סמיך בבצק קריספי.
אבל החלק האמיתי הגיע כשהקציצות יצאו על הצלחת המונחת באמצע השולחן; חיוכים נראו בכל עבר. הילדודס התנפלו על הקציצות כמו להקת עורבים צמאה לפיצה! הדורות הצעירים שאלו אותי שוב ושוב איך עשיתי זאת ועד שניגשו בכלל לנסות במה מדובר - הייתה השתלה מצחיקה שהם חשבו לרגע שמדובר בטיגון רגיל ולא בהשקעה בלב ובנשמה.
כשכולם אכלו בשולחן ופשוט נהנו ביחד - זו היתה העבודה הכי טובה שעשיתי פיזית ומנטלית באותו רגע ממש. ההרגשה הזאת שהאוכל יכול הכל - הוא מחבק אותנו מכל דבר ומביא אותנו קרובים יותר.
אז אם יש לכם רטיות נוספות שתכננתם להכין או שחסרות לכם יוזמות חדשות לקידום רשימת המתכונים שלכם - אל תהססו! הוציאו מתכון חדש לכבוד האירוח הקרוב שלכם ותעשו ממנו משהו אישי שמזכיר לכם גם זיכרונות נעימים כי בסופו של יום לנושא הזה יש רק חוקים אחדים: אוכל מגיע מהלב ועל שולחן ערוך כולם הם חברים טובים!
אז שיהיה בתיאבון ותמיד לזכור: מזון טוב הוא מגשר אמיתי!
