נכון, אני לא בן נוער כבר, אבל כשזה מגיע לפארקי שעשועים, החיבור הזה לילד שבפנים אף פעם לא הולך לאיבוד. בשבוע שעבר מצאתי את עצמי עם המשפחה בפארק השעשועים הגדול בעיר. שמתי בצד את עייפות היום-יום ופשוט נתתי לרגעים הקסומים לזרום.
הגענו בבוקר מוקדם כדי להימנע מהשמש הימות וניגשנו למתקן הראשון: רכבת הרים. המדריך מתחיל להסביר וכל מה שאני שומע זה קרקור הלב שלי והאנחה של הכי כיף בעולם שמתחילה להתגנב לי לראש. כולם צפו באמיצים שבינינו חורגים מביקורות התור במזנון ויוצאים לכוח הדחף.
כשהגענו לתור, התמקדתי בהבעות הפנים של האנשים סביבי - חלקם מתוחים ממש לפני העלייה וחלקם מחייכים בהיסטריה רק מהמחשבה על מה שמחכה להם. זה היה מדהים לראות איך כל אחד בא בתמונת ראי לעצמו ואיך האדרנלין מפגיש בין זרים סתם כך.
לבסוף הגענו למושבים שלי ושל הבת שלי, ולמרות שסיפרתי לעצמי שזה יהיה קל יחסית - בסיבוב הראשון נשמע לפתע גרגר כי העיניים שלה התרחבו עד למקסימום כשהרכבת טסה במעלה, ולאחר מכן נחתה בחדות! הרגש המדהים ששטף אותי ברגע שהבנתי שהיא נהנית כמעט פי שתיים ממני עושה את כל ההמתנה והלחץ שווים לגמרי.
אחרי שעה התקפלנו לעמדת המזון והתיישבנו כולנו יחד - משפחה גאה שהתמלאה בזיכרונות חדשים ושיחות על איזה מתקן נכנס לספר הזיכרונות שלנו. אז אם אתם מתלבטים אם לבקר בפארק שוב או לחפש מסלול חדש - אל תהססו! פעמים רבות אלו המקומות הקטנים שאפשר בהם להיות פשוט אנחנו ולהתנתק מלחצי היומיום הם אלו שמחזיקים את ערך החיים שלנו.
ובטיפ קטן לסיום: כדאי להגיע עם קופסה רגועה (ולא לשכוח הרבה מים!) - כי כמו שחוויות ילדות חוזרות לחיינו לפעמים בצורה מפתיעה ומרגשת, גם ימים מאתגרים יכולים להפוך לזכרונות נעימים לנצח.
אז קדימה - תפסו כרטיס וצללו בלהיטות לעולם של משחק וחופש! 🥳🎢