לפני כמה שנים, הייתי בדיוק בתחילתה של קריירה חדשה כמשפטן. עבדתי במשרד קטן בארץ, ויום אחד הגיע אלינו לקוח שהשינוי בחייו היה תלוי בנו. הוא הגיע מסיפור מעניין - בעל עסק עצמאי שהסתבך עם חובות ולא ידע איך לצאת מזה. כשנכנס למשרד, ראיתי איש שנראה מיואש ומוטרד, כאילו כל העולם הטיל עליו אחריות שאין לו מושג איך לשאת בה.
ישבתי איתו ואמרתי לו שהדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות זה להקשיב לסיפור שלו. וכך התחיל דיאלוג פתוח שבהתחלה היה מתוח ולחוץ, אבל אחרי כמה דקות הרגשתי שאט אט הוא נפתח. כמו פריחה באביב, הוציא מעצמו את כל הפחדים והדאגות שאחז בדרכו.
למקום הזה אני רוצה להגיע: הקשבה היא לא תמיד האינסטינקט הראשון שלנו נטייתנו לנסות לפתור בעיות ישר על ידי מתן פתרונות משפטיים יבשים ומשעממים; אבל לפעמים מה שצריך זה פשוט לתת לזולת מקום לבטא את עצמו. לאחר שסיפר לנו הכל - החל מהעבודה הקשה שהוא השקיע ועד המוניטין שניהל במשך שנים - הצלחנו לפתח יחד תוכנית פעולה שתאפשר לו להתחיל מחדש.
לאחר חודשים של עבודה קשה ומדוברות עם הנושים והבנקים, התהליך לא היה קל או מהיר; היו ימים קשים כשהיינו מתקלים בסירובים ובקשיים בלתי נגמרים. אך בכל פעם שאני רואה אותו מצליח לעמוד על הרגליים מחדש ולנהל את העסק שלו בצורה טובה יותר - אני מרגיש תחושה מופלאה בלב.
איזו תובנה יוצאת לי מכל הסיפור? לדעתי, משפטנות היא הרבה יותר מאשר רק להבין חוקים ונוהלים. זו הזכות לחולל שינוי בעולמות פרטיים וציבוריים; זו יכולת להושיט יד למישהו בשעת צרה ולהראות לו שיש עוד תקווה בעולם הזה.
אז כשאתם מסתכלים על המשלח שלכם בתחום המשפטים, זכרו שגם אתם יכולים להיות חלק מסיפור ששווה לחיות אותו! אם יש טיפ אחד שאני יכול להעביר לכם: אל תשכחו להקשיב לפני שאתם מדברים.
