בשבוע שעבר מצאתי את עצמי ישובה על ספה בסלון של המטפלת שלי, כשאני חובקת כרית כנה משלי. לא יודעת למה הגעתי לשם באותו יום. כמו רוחות עוברות לי בראש - תחושות של לחץ, כאב בבית ותחושת חוסר אונים שהחלה למלא כל פינה בליבי. התיישבתי מולה, והרגשתי כאילו אני בולע את המילים שלי.
"את לא חייבת לדבר," היא אמרה בקול רך ומשדר ביטחון. פשוט להיות כאן איתי עכשיו. באותו הרגע צנחו ממני מעליי כמה קילוגרמים של כבדות.
כשהיא שאלה אותי שאלות קטנות ומדויקות, פתאום גיליתי שכמו שאני מתחילה לחשוף את עצמי, כך נפתחות גם הדמעות. לכל אחד מאיתנו יש מקום שבו אנחנו שמים הכל בצד ומסכמים עם עצמנו - איפה אנחנו עומדים ומה מחכה לנו בהמשך הדרך.
המטפלים הם עבורי כמו מנזרים מודרניים; מקומות שבהם אני יכולה לנוח מכל הבלאגן הזה שנקרא חיים. דרך השיחות האלו אני מבינה יותר טוב מי אני ומה חשוב לי באמת. אנשים לפעמים חושבים שזה רק טיפול נפשי או דברים כאלה... אבל בעיניי מדובר במעין מחסן רגשות שבו אפשר לפרוק ולשרוט על הלוח במה שמטריד אותי בשקט ואחד על אחד.
כמה תובנות לקחתי מהמפגש הזה:
1. אלו רגעים בהם ניתן לעבור ממקום קשה לחוויה מרגשת רק על ידי היכולת להקשיב לעצמי ולאחר.
2. הסוד נמצא ביצירה - המרווח בין הכאב לבין ההבנה יכול להפוך אותנו למורכבים יותר.
3. אתה לא לבד בחוויות שלך; כולם לומדים בדרך שלהם ובזמן שלהם.
אם אתם שוקלים לפנות למטפל או מטפלת - אל תהססו! זה יכול לפתוח לכם דלת לבית קרוב אל עצמכם שלא ידעתם שקיים שם בכלל.
אנחנו זקוקים לרגעים האלה כדי למצוא ולהכריז מחדש מי אנחנו בתוך המקומות הקשים הללו ולגלות שוב שהכל אפשרי אם רק נעצור ונקשיב בנחת לתהליך הפנימי שלנו.
אז יאללה, אל תמתינו! תוכלו לצעוד לכיוון החדש שלכם כבר היום!