לפני כמה חודשים, כשהשמש זורחת ומביאה איתה את האביב, החלטתי לשחזר את החלום שלי מהנעורים: להחזיר לחיים את הפיאט 124 מ-1972 של סבא שלי. כולנו יודעים שהמכוניות האלו הן לא כמו הסוחרות המודרניות, ויש בהן קסם מיוחד - כל טיול הוא כאילו מסע בזמן.
והיה לי צורך להבין איזה סוג של עבודה מחכה לי באופק. התחלתי ללטש כל פרט ופרט בשולי הרכב; אני זוכר איך אני נוגע בברזל המשופשף, ושקעי הזמן שיש עליו מרגישים כמו סימנים של חיים. זה היה רגע מרגש במיוחד כשגיליתי שבמרפסת ישנם כמה כלי עבודה ישנים שהיו שייכים לסבא שלי. פתאום ההרגשה הייתה כאילו הוא נמצא שם איתי, רואה אותי מתאמץ.
התיקונים לא עברו חלק. אין ספק שקיבלתי שיעור על פיתוח סבלנות וכיצד חשוב לדעת לעבור על הדברים לאט וביסודיות. פעם אחת אפילו מצאתי את עצמי בתסכול אחרי שניסיתי לתקן משהו בפלסטיקה והרסתי אותו לגמרי - אבל זה גרם לי לחשוב שאולי זו הדרך לפתח קשר יותר עמוק עם המכונית הזו ועם ההיסטוריה שלה.
אז טיפ קטן ממני: כשאתם עובדים על משהו שאתם אוהבים - תחזיקו בתמונה בראש שתראו אותה בסוף הדרך שלכם! תדמיינו איך תצאו לנסיעות ארוכות בשמש השוקעת או תאירו עיניים של אנשים ברחובות העיר הנוסטלגית שלנו. אתם עשויים להפתיע את עצמכם בכמה תשוקה יכולה לעזור לכם למנוע איבוד תקווה בתוך התהליך הארוך הזה.
והכי חשוב - אל תשכחו ליהנות מהדרך עצמה! בסופו של דבר מדובר במכונה שעשתה היסטוריה ויש לה נפש משלה; כל תיקון וכל מאמץ מביא אותה צעד נוסף לקראת חזרה למצב שבו היא תוכל שוב לשבת במרכז העניינים ולספר עוד הרבה סיפורים מעניינים בדרך.
