לפני כמה חודשים, החלטתי לאמץ כלב. אחרי חיפושים ארוכים וביקורים במכלאות, פגשתי את "נרו", גולדן רטיבר בן שלוש שאימץ אותי מהרגע הראשון עם הנדנודי הזנב שלו ועם המבט מלא האהבה בעיניים. מאז שהגיע אלי הביתה, אני מנסה להבין איך לדאוג לו כמו שצריך - ובעיקר מה לתת לו לאכול.
קפצתי לכל חנות לחיות ומילאתי את העגלה בכל טוב: אוכל יבש, משקה לפנים וטיולים בגינה מחכות לי שם. אבל ככל שלמדתי יותר על תזונת הכלבים והחתולים, כך הבנתי עד כמה הבחירות שלי היו שטחיות. האם נתרגש מהאריזות היפות? אני מקווה שלא - בסופו של יום זה לא צריך להיות על פי השיווק אלא על פי הקור כמובן.
אז בדיוק כשחשבתי שהכל ברור ומתנהל היטב, התחלתי לשים לב שסביב השעה הארבע וחצי כל ערב נרו היה מתחיל ללקק את הרגליים שלו ולשתוק בצורה מוזרה כאילו הוא עובר איזה סוג של מצב רוח חריג. הלכנו לבדיקה אצל הווטרינר וגילינו שהוא סובל מאלרגיה למזון! פה נכנס הגורם המרכזי להוצאות שחשבנו שיספיקו - מומחה לתזונה ואוכל בריא בכל חנות שמספקת מזון לכלבים!
החוויה הזו גרמה לי להבין שאנחנו כופים סגנון חיים מסוים גם על החברים הכי טובים שלנו: פתאום הדברים שנראו לנו כבני בשר הפכו לצלחות שמתמודדות עם בעיות אלרגיה ומשקל עודף או שנגררים לאנשים ששוכחים בכלל לבדוק אם האוכל מתאים להם.
אז לאחר שחקרתי והעמקתי במידע, גיליתי עולם חדש מדהים - אוכל טרי! נכון שזה קצת יותר עבודה בשקט וגם עולה יותר כסף, אבל הערך התזונתי חיוני וזה קרוב אליו הרבה יותר מאשר שקית מפוסטמות קנויות. הכנתי לנרו חולצה מעוף ופירה מכל הטעמים האפשריים שבישלנו יחד (ובן זוגי לקח חלק חשוב בזה) וראיתי אותו נהנה מכל ביס!
אם יש משהו שכל אחד מאיתנו יכול לקחת איתו מהמקרה שלי הוא שתשומת הלב לפרטים הקטנים יכולה לשפר משמעותית את איכות החיים של חברינו הפרוותיים ולקרוא לזה לקיחת אחריות עבורנו ועבורם.
אני ממליץ לכולם לעצור לרגע ולהתמקד במה שבאמת חשוב כי בסופו של דבר זו חברה אמיצה שנמצאת שם כדי להרשים אותנו ביום קיץ חמים או בתוך דמעות רגעים עצובים ולא פחות חשוב - שתמיד יהיו שם לשיתוף מלא לכל משימת אכילה!