זוכרת את הפעם הראשונה שלקחתי את הילד שלי לגן הצעצועים בשוק מחנה יהודה? זה היה יום אביבי, השמש זרחה והאווירה הייתה מלאה בריחות של תבלינים ובכיוונים שמחים. הגעתי עם רשימה ארוכה במוח - משחקים לימודיים, פאזלים ודינוזוארים - אבל מה שקרה שם לקח אותי לגמרי במפתיע.
כשהגענו לתוך החנות, עיניו של בני נצצו כמו כוכבים. מדפי העץ היו עמוסים בצעצועים צבעוניים בכל הצורות והגדלים. פתאום הוא ראה קוביות עץ גדולות בצבעוניות שנראתה כמעט לא אמיתית, והוא פשוט רצה להרגיש אותן בידיים הקטנטנות שלו. אז החלטתי לשחרר אותו ואפשרתי לו לחקור בכוחות עצמו.
באותו רגע לאורך אחד המדפים הוא מצא בובה ישנה, מעט מרופטת אך עם פנים מחייכות וכל כך חמות. “אמא! תראי!” הוא קרא לי בעיניים מבריקות. הבובה הזו לא הייתה חלק מהרשימה שלי ולא הייתם מוצאים אותה בפרסומות המפוצצות בטלוויזיה - אבל היא מיד התחברה אליו בצורה שלא יכולתי להסביר.
בסופו של דבר, במקום כל המשחקים הלימודיים שתכננתי לקנות לו בהתאם לרשימה המסודרת (שתמיד חשבתי שחשובה), חזרנו הביתה עם הבובה האהובה. במשך ימים היא היתה לצידו כשאני קוראת לו סיפור לפני השינה או כשהוא מתארגן לקראת יום חדש בגני הילדים.
מהיום ההוא למדתי משהו חשוב: לפעמים אנחנו מאבדים את הדרך בין הרצון שלנו כורכים בציפיות חברתיות לבין הדברים הפשוטים שהילדים אוהבים באמת. אחרי כמה זמן גם גיליתי שאין צורך בהמון צעצועים כדי לגרום לילד להיות מאושר; מספיק לפרוץ גבולות ולתת להם למצוא מה עושה להם טוב וגורם לדמיון שלהם להתפרץ.
אם אתם מבקרים בחנויות צעצועים ביום שישי הקרוב או בפעם הבאה אינכם יודעים מה לבחור - זכרו תמיד לתת מקום לאינטואיציה של ילדים ולתחושות שלהם. אולי תמצאו אוצר מסתתר על מדף אחורי שאף אחד אחר לא הבחין בו!
